הו לא, גשר הכפר שבור. אבל זה בסדר, אני אבקש עזרה מהעכביש בעץ הזה. רד מר ספיידר ועזור לי לתקן את הגשר.

"שברת את זה?" הוא שואל.

כן, אני אומר. עברתי את הגשר - בעצם רק חתיכת חוט - והוא נשבר.

"תקן את הבלגן הארור שלך!"

אני שוקל היטב את דבריו. ואז אני מאחל לו בראש. כשהוא ממריא מעל הנהר, המשי העכבישי שלו עוקב אחריו, ויוצר גשר חוט חדש בין גדות הנהר. הוא כועס.

"אל תעשה את זה שוב לעולם!"

פיקוניקועשוי מסצנות כמו זו. ויכוחים ילדותיים ואי הבנות בין תושבים ססגוניים ובלוניים של עולם שאפשר לתאר כמיסטר מן פוגש את לוקורוקו. זה פלטפורמה מבוססת פיזיקה, אבל זה מרגיש יותר כמו ספר סיפורים לילדים שלא אושר לספריית בית הספר. בתחילת ההרפתקה, הדמות שלך מתעוררת במערה, מתעוררת מרוח רפאים. אתה פשוט צורה אדומה פשוטה עם עיניים ורגליים. לאף אחד בעולם האמנות הווקטורית הזה אין זרועות (לפחות לאף אחת מהן אין בהדגמה של Gamescom שאני משחק). ולמה שתצטרך אותם? יש מעט מאוד בעיות שלא ניתן לפתור בבעיטה טובה.

צפו ביוטיוב

חוץ מלהסתובב על הרגליים המתנודדות שלך, אתה יכול גם למשוך את הרגליים האלה לתוך הגוף שלך ופשוט להתגלגל ממקום למקום. מאוחר יותר אתה יכול לתפוס קווי רוכסן ולהתנדנד מווים. זה פחות או יותר כל מגוון היכולות שלך. מספיק פשוט כדי שילדים ועיתונאים משחקים יבינו. אבל זו לא התנועה שמלבבת אותי בעשרים וחמש הדקות שליפיקוניקו-ינג. זה הצ'אט. כשאתה מדבר עם רוח הרפאים שהעיר אותך, הוא מזכיר את השורה האהובה של מפתחי משחקים. זה לא בטוח ללכת לבד.

"קח את זה," אומר הפנטום. "התמיכה המוסרית המלאה שלי".

להרבה ממה שראיתי היה אותו גוון שובב. הדיאלוג המרוכז והבולט של JRPG עתיק מסונן דרך שירת ילדים טריפה. זה סתמי, צבעוני, ולעתים קרובות מזמן צחקוק. אני שואל כמה כחולי ציפורים בשדה סמוך מה הם עושים. "מצמרר," הם אומרים. מאוחר יותר, כמה מתושבי הכפר לוכדים אותי ומתחילים לצעוק: "החיה ערה!" אני כל הזמן מנסה לברוח בקפיצה מבפנים של הכלוב, אבל זה לא מועיל. אני אצטרך לעשות מה שהם מבקשים, ולתקן את הגשר ששברתי. כל המפגשים המטופשים האלה מזכירים לי את הסרטים המצוירים הטובים ביותר המיועדים לילדים, אלה שבהכרח שותפים למבוגרים תאבי בצע, אבל בסופו של דבר שניהם נהנים מהם.

הייתי שמח להמשיך את הטיול הזה, לשוחח עם הדמויות המבלבלות של הכפר, אבל יש פלטפורמת פאזלים מסורתית שעוברת על כל העליזות (שלא לדבר על סיפור שכולל בלוק עסקים מפחיד ו"קונספירציה של מדינה עמוקה") אז אני חייבת להמשיך. זה בעיקר לובש צורה של פאזלים פשוטים. אני גויס לעזור לצייר המקומי, למשל. הוא איבד את העיפרון שלו במרתף שלו. בסופו של דבר, חדר הפאזלים הזה הוא עניין נטול מתח של לחיצה על מתגים וערימת קופסאות כדי להגיע לעיפרון, בשכיבה על במה גבוהה יותר.

המטרה היא לשמור על דברים פשוטים, אומר לי מעצב המשחקים ארנו דה בוק. גם אנחנו משחקים קצת בקו-אופ, וזה גם מסע דרך רמות פשוטות (למרבה הצער חסרות הדמויות של עולם השחקן היחיד). החידות הן בסיסיות. אדם אחד עומד על כפתור פתיחת הדלת, בעוד השני דוחף כדור ענק. יש מרוץ מכוניות קצר בדמות של ספינות מהירות ילדותיות במסך מפוצל. ובשלב מסוים אנחנו מוצאים את עצמנו שנינו מחטטים בבורות כדורים, נלחמים עם הפיזיקה המגושמת בכוונה כדי לבעוט את הכדורים החוצה ואל כמה מתגים. גם בעטנו אחד בשני בפרצוף לעתים קרובות מאוד. שיתוף פעולה קליל שלרגעים יכול לפרוץ למריבות ילדותיות וקטנוניות. זה מרגיע באופן מוזר.

זה בטוח יסומן חמוד, טוויטר ו"מקסים", אבל אם הצ'אטים הקטנים שהיו לי עם ציפורים וכתמים הם משהו שצריך ללכת לפיו, אני מקווה למצוא עוד מהאבסורד המהנה הזה מתחת לכל זה. אחד הרגעים האהובים עליי כלל את חמשת תושבי הכפר הבלוניים שעמדו זה על גבי זה, כמו עמוד טוטם ססגוני. הם האשימו אותי שאני חיית אגדה איומה. בזמן שהם דיברו, הבלורית בתחתית המגדל התחילה להסתובב עם כל האשמה. אני לא מתכוון שהוא פנה להתרחק מהנוף שלי. אני מתכוון שכל הספרייט שלו הסתובב על צירו, רגליו עוזבות את הקרקע ומצביעות שמאלה, עכשיו למעלה, עכשיו ימינה. לא היה שום דבר שתמך בשאר תושבי הכפר, ובכל זאת זה לא נפל, הם פשוט המשיכו להאשים אותי שאני מפלצת.

אני מצפה לראות עוד מהטירוף הזה. איך נותנים אגודל בעולם עם אפס זרועות?

פיקוניקו אמור לצאת מתישהו השנה