יום השישה עשר של הספירה הוא כמובן יום אנג'לה הקדושה, היום בו אנו זוכרים שלמרות השוני בינינו, כולנו יכולים להסתדר אם רק נתעלם אחד מהשני ונפנים את השנאה שלנו לאיזשהו כיב או תסחיף. אז עם זה בחשבון, בואו נקלף בעדינות את הדש כדי לראות מה עומד מאחורי הבוהק הלא רצוי של הוראס היום.

שֶׁלָה...Mass Effect 3!

ג'ים:לא יכולתי ולא ציפיתי את כמות הרעש שזה ייצור. מצד אחד לא חזיתי שהסוף יהיה שקט כל כך מעורר התנגדות לכל כך הרבה, ומצד שני לא יכולתי לדמיין באיזו מידה הם היו זועקים על ידי פרשני אינטרנט עם דעות שונות. הייתישמאל באמצע- מרוצה כמו שציפיתי להיות עד הסוף (מתי הם אי פעם טובים?) אבל באותו הזמן מרוצה ממה שראיתי במשחק. כן, לא אהבתי את הקרב הרבה יותר ממה שהיה לי כששיחקתיMass Effect 2(עכשיו אני בקושי זוכר אפילו 1, אבל אני חושב שגם אני לא כל כך אהבתי) אבל כל שאר המשחק צלצלו בפעמון שלי בצורה מוכשרת למדי.

Mass Effect 3עשה גורלות גדולים ואפלים די טוב. הפתיחה הייתה מזעזעת, הסוף נראה (לי לפחות) סופי כיאה. מכת תזמורת אפוקליפטית בסוף הרכב ארוך מאוד. ויש תנועות מסוימות ביצירה הכוללת הזו שבאמת מצאתי להשפיע. מוות אחד, קורבן גבורה, במיוחד - אני חושב שאתה מכיר את האחד - גרם לי להנהן: Bioware ידעו מה הם עושים.

אבל אני חושב שיש כאן משהו אחר. מה שאומר שאנחנו מאוד אוהבים את Guns & Conversation. הסיבה שכל כך הרבה אנשים אכפת להם כל כך היא שהמשחקים האלה באמת מדברים אלינו, לא משנה מה הבעיות שלהם. אנחנו רוצים בחירה, אנחנו רוצים אופי, ואנחנו רוצים אולפנים שיכולים לבנות עולמות משגשגים, מרתקים שאנחנו רוצים לחקור ולטפל בהם. הMass Effectמשחקים, אני מקווה, מייצגים את הצעד הראשון ביצירת גרסה בוגרת של זה. אתה יכול לכתוב מדע בדיוני, אני מניח, של משחקי המדע הבדיוני שיבואו. אולי זה רק הפרולוג. לפחות ככה זה מרגיש לי.

אלק:

אי אפשר באמת לחשוב או לדבר על Mass Effect 3 בתנאים שלו, נכון? זה מאוד חלק מתמונה, וכל זה בניסיון להביא רזולוציה למערכות יחסים ודמויות שנבנו במשך חצי עשור. מצאתי את עצמי נרגש הרבה יותר מהסיכוי לפגוש שוב את Wrex ומורדין, לראות מה השתנה בנורמנדי ולבקר מחדש בעולמות שהושפעו מהבחירות שלי במשחקים מוקדמים יותר מאשר מהרעיון לצלם ולהתעלות ולקנות דגמי חלליות. הייתה התחושה שהייתי בשלבים המאוחרים של איזה ספר פנטזיה קרב טיטאני, מחכה בעצבנות נרגשת לראות אם קיבלתי החלטות נבונות או לא, כדי לראות אם באמת אוכל להגיע עד הסוף.

אולי זה מה ש-Mass Effect 3 עשה הכי טוב - תחושה לאורך כל הדרך שבאמת היינו בשלבי השיא של הרפתקת החלל הגדולה הזו, במקום לשוטט כלאחר יד בגלקסיה. זה אותו ריגוש/מתח/סוף היקום העקבי יותר שהכי האיר בפרוסה הזו של טרילוגיה שהשתנתה בהרבה, אם כי אני צריך להכריח את עצמי לזכור בעבר את הדפלציה והמיסטיקה של הבקלה של הסוף הצלוע, כיאה להיזכר ב אבדון גדול ומרגש של עיקר המשחק.

אם כי, אולי, אני צריך להעריץ את Mass Effect 3 על כך שהביס לעתים קרובות את האנטיפתיה שלי כלפי קטעים. לאחר שבניתי כמה דמויות מצוינות, ניואנסים וחביבות מאוד במהלך שלושה משחקים, עסקתי בקולנוע באופן שכמעט אף משחק אחר לא מצליח. מצד שני, זה אומר שאני משבח את המשחק רק על המצגת שלו ולא על המכניקה שלו. אני קרדית שמוטרדת מזה.

גם אם אני כותב את המילים הללו אך ורק בגלל מניפולציה רגשית, בואו לא נתחמק משבחים רבים על כמה שהיתה מניפולציה בזריזות. אפילו בכיתי כמו תינוק קטנטן כאשר [מתוקנת] פגשה באצילות את גורלם בזמן שחיפשתי פתרון למזימת המשנה של Krogan genphage שרצה בכל שלושת המשחקים. באמת, לימודי מדעי הקסנו שלהם נעו בין עירוני לחקלאי. סיום הולם לדמות אהובה - וכזו שלצד הרישיון המלודרמטי, היה הגיוני לחלוטין בתוך הקשת הרחבה יותר של הסדרה. אני מניח שזו גם הסיבה שמצאתי את הסוף האולטימטיבי כל כך עלוב בהשוואה - אני כאן כדי לראות את המדע, לא הקסם, מציל את היקום. אלה הסיומים המוקדמים יותר, לכל דמות, שהפכו את Mass Effect 3 למסקנה שהסדרה צריכה.

ג'ון:אמרתי כל מה שאני יכול להגידאוֹדוֹתאתסִיוּםשל Mass Effect 3, ולמה זה היה נהדר. אני חושב שחשוב לדון גם ב-99.5% האחרים של המשחק, שגם הוא היה פנטסטי.

במבט לאחור על הטרילוגיה, החלק השני בולט כמועדף עלי - רק השיר לבדו מספיק כדי להבטיח את זה - אבל III הוא ללא ספק המוצלח ביותר. זה לוקח צעד בוגר קדימה, מפתח הרבה יותר פוקוס ומספק כמה ביטים דרמטיים מסיביים. מה שנעשה נוח בשני המשחקים הראשונים נהרס, נקרע לגזרים, כל מושג של יציבות בחיי הדמויות שהתקרבנו אליהן נלקח. אבל באותו זמן זה התבסס על ההיסטוריה שיצרת, הביא על בחירות שעשית - אפילו בלי ידיעה - ונתן לי להמשיך במערכת יחסים עם דמות שהתחילה במשחק אחד, והמשיכה יפה במשחק אחר. זה לבד הופך את Mass Effect 3 לייחודי לחלוטין, ומערכת היחסים של סמנתה שפרד עם גארוס הרגישה בצורה כל כך ייחודיתשֶׁלִי. מילות הפרידה שלהם, הרגעים האחרונים שלהם בסיום המדובר, היו שוברי לב ונפלאים, לא רק בגלל שנכתבו במומחיות והתאימו לחלוטין לשתי הדמויות המפותחות, אלא בגלל שהקשר הרגיש לפני כן אמיתי.

ואני חושב שזה מרמז על הדבר החשוב ביותר ב- Mass Effect 3. למרות השטויות של שטויות שנאמרו על המשחק, זה בהחלטעשהלהגשים את הבחירות שעשית בכל שלושת המשחקים, ולהחלטות שלך בהחלט היו השלכות עצומות. מירוץ שלם מת בידי אחר, והחלטות שעשיתי ב-Mass Effect 2 הכתיבו כמה השפעה יכולה להיות לי עליו במשחק השלישי. דמויות ששמרתי בעבר היו נוכחות כדי לעשות שינוי בחוויה שלי, ואלו שנכשלתי לא היו שם כדי להשפיע על הסיפור שלי יותר. למערכות היחסים הייתה משמעות, והאירועים לאורך המשחק (וזה מה שכל כך מתגעגע למעטים המקציפים) היו תוצאה של השנים האחרונות של משחק הסדרה הזו. ואפילו הרגע האחרון ההוא, הסוף האולטימטיבי הזה - למרות שלא היה קשור ישירות למתג בינארי שהפכתי במשחק קודם - ההחלטה שלי הושפעה לחלוטין והונעה מהדמות שהייתי במשך יותר מ-100 שעות, החברות שהיא. חוויות שעברה, והסיפור המתמשך על אופרת חלל ענקית שהגיעה לשיא דרמטי באותה נקודה. להעמיד פנים שזה לא מבוסס על איך ששיחקתי את המשחק יהיה טירוף.

מעט משחקים יכולים לטעון שעשו את מה שהשיג Mass Effect. למרות כל כך הרבה סדרות משחקים שהגיעו לא רק לחלק השלישי שלהן, אלא אפילו ל-13 שלהן, אף אחת לא יצרה קשר כל כך חזק בין שלושתם, אף אחת לא יצרה טרילוגיה אמיתית. Mass Effect הייתה טרילוגיה אמיתית.