אולי שמתם לב שחלקנו שיחקו הרבהמיינקראפטלאחרונה, אתר אקטואלי, עם אצבע על הדופק שאנחנו. נייט הקים אשרת RPS לא רשמי, מה שדוחף את כולם לצקצק יחדיו עץ ואבן וברזל כדי לחצוב את דרכם היצירתית דרך האידיליה הירוקה המסומנת בתהום שבה הופענו. נהפוך את הגיא המסוכן לנקודת מים בלתי מזיקה, אמרה החבורה. נגרש את המפלצות ונפיל את העצים שהן מחסות תחתיהם, ונסדר את הארץ, אמרו.

טוב לא אני, חברים שלי. לא חרא לי.

אני אוהב את הארץ. זה המקום שבו אני גר. הרבה מהפנייה של מיינקראפט אלי תמיד הייתה חקר והרפתקאות. כשזה עולה בשיחה, לא עובר הרבה זמן עד שאני מספר על הפעם שניסיתי להציל כבשה אבודה רק כדי למצוא מוקש ענקי נטוש מתחת לנהר קפוא. שיחקתי את זה עם Permadeath לפני שזה היה עניין, וביליתי כמה שנים לסירוגין בניסיון לשווא למצוא את המערה שחסיתי בה בלילה הראשון שלי אי פעם, עוד ב-2011. אני בונה קטן, אם בכלל. אני משוטט. אני צופה. אני מחזיק באחוזות של שריון אובסידיאן ויהלום בבוז גלוי.

אני, בקיצור, נועד להיות הנזיר החשוד של השרת, פחד קל.

תוך דקות מההתחלה נפלתי לערוץ. כשנייט סיפר לי על ביתו הקרוב להשרצה, טיפסתי מהערוץ וראיתי את "המחסה הקטן" שלו. זה היה מסיבי לעזאזל. טירת עץ ענקית ומנותקת על צלע גבעה, קורנת עם פנס. הזעפתי את פניי וחפרתי את ביתי כמה מטרים לתוך האדמה ליד הקניון. חיה ותן לחיות, חשבתי. אני לא אנסה לעצור אותם, הם יכולים פשוט להישאר שם, כשהחריץ מפריד בינינו. לא הצבתי אולטימטום, רק זוג סימנים פשוטים במקלט שלי, המבהירים את שתי האמיתות הקדושות ביותר: "נא לא להצמיח את המקלט הזה" ו"משחקים רעים", שאף אחד מהם לא צריך הסבר. בניתי גרם מדרגות מהקצה הצפוני-מזרחי של השסע, כדי להדריך כל עולים חדשים למקום שבו יוכלו לראות גם את העיירה וגם את טבע הפרא. זה נוף נחמד. מצפון יש גבעה ועליה תרנגולת.

הם גירשו אותי, חברים. אה, לא בכוח. אבל הגרזנים שלהם כרתו את העצים שלי, הלפידים שלהם הופיעו שוב יום אחר יום. אפילו פירקו לי את המדרגות. שתלתי מחדש, התנתקתי, החלפתי את האדמה שהם חתכו בקו מכוער וצלול מאחורי המחסה חסר העיצוב האציל שלי. לא הייתי לא נעים. שלחתי בשמחה אבן ומתנות קטנות, והשארתי קופסת שלטים בכיכר העיר שלהם, עם הזמנה לפרסם שם בקשות לאוכל ולכל פריט שאולי אוכל לרכוש ולהעביר עבורם. נזיר יכול להיות שכן טוב.

ואז הגיע הקש האחרון. חזרתי לילה אחד לראות מה הם עשו. גדר. הגדר שלהם חצתה את התהום, הגיעה - אדוני, זה בטח היהעשוי מהעצים שלי - והקיפו אותי.

הם גדרו אותי פנימה. הזלזול של זה.

ובאמצעות כל זה - דרך כל זה, הייתם מאמינים, הגנתי עליהם. בוודאי נמשכו על ידי הניסויים המרושעים והשערים המגונים שלהם לממדים אסורים, מרושעים, שדים חגו בכל לילה את ביתם המשותף. כשהעירים התחבאו יותר ויותר מתחת לאדמה, נפל לי להרוג את היצורים האלה.

לילה אחר לילה עליתי למגדל שלי: עץ הלבנה הבודד שנותר בעיר, נטוע באופן סמלי בגג ביתי. עמדתי על המשמר, ונלחמתי בחיות. חקלתי וחקרתי ביום, ובלילה הגנתי על העיירה מפני שדים בלי שום דבר מלבד קשת צולבת וגרזן צור, ונלחמתי בעשרות בזמן שתושבי העיר לא עשו דבר מלבד להסית עוד לבוא. "הארץ הזאת מקוללת!", הייתי בוכה בפעמים הבודדות שבהן הופיעו אנשים, "אתה חייב לסיים את הטירוף הזה!". "חחחח", היו אומרים. הם עיוותו אפילו מילים.

התנחמתי בחיות. צפונית למאורתי, בארץ הקדושה של מוריס תרנגולת הגבעה, היו מופיעים לפעמים זוג זאבים, מגרשים את השלדים המשוטטים. עם הזמן התיידדתי איתם. הונצ'ו וקיפ הגנו עליי, העלו את רוחי והלכו אחריי לכל מקום.

אחרי זמן מה עזבתי. מאמץ לרעות כבשים נכשל כאשר הם הוחלפו בזאב מרוצה בחשדנות בוקר אחד. הסתכלתי על הכלבים שלי והבנתי מה הם ניסו להגיד לי: יש חופש בצפון. אספתי את כל מה שבבעלותנו, ערכתי את המקלט שלי להתפוצץ כשהם בהכרח יטמאו גם אותו, ונלחצתי צפונה, אל הלא נודע. ליבנה שלי עדיין עמד, אבל הייתי נושא אותו איתי - בירצ'בארק, זה יהיה השם שלנו, החלטתי. אם אי פעם ראיתם מצמד עצי ליבנה ושמעתם נביחות של כלבים, אולי כמעט מצאתם אותנו.

בפעם הבאה ב-Hounded Out: השם של הכלב השלישי, והקרב על המכשפה המחוררת.