ה-XCOM האהוב עלי הואXCOM: Enemy Unknown*, רמיקס טהור וישיר, ללא בלגן/ללא התעסקות מודרנית של טקטיקות מבוססות-תור מבוססות-מטא-משחק. ה-XCOM החביב השני עליי הוא ההפך הקוטבי,XCOM 2DLCמלחמת הנבחרים, פיצוץ אבסורדי של גיבורי על שמשליך היגיון פנימי לרוח.

באופן טבעי השקעתי מאות שעות לתוך XCOM 2 עצמו, אבל משהו בו אף פעם לא ממש הקליקו באותו אופן של XCOM. תרחיש המורדים מול האוטופיה העתידית שלה לא היה עקבי, ונראה שהוא לא ממש הצליח להחליט אם להיות משחק גס של קרב גרילה חמקני או מקסי-מדע בדיוני מצויר. חבילת ההרחבה War Of The Chosen מטילה את כל הזהירות הזו לרוח, ומחבקת את הגיחוך באכפתיות פרועה, תוך שהיא מספקת גם קרבות מורכבים ומשתנים.

קצת נושף כאן את חצוצרת הרצח של עצמי, אבל כשאני חושב על WOTC אני חושב על התור הראשון המטורף הזה שהצלחתי עם סגל ברמה גבוהה. עשרות הרוגים בידי חייל בודד, וסבב אחד שנמשך לאורך משימה סטנדרטית. שום דבר בזה לא שובר את חוקי המשחק בשום צורה: זו פשוט התוצאה האולטימטיבית של ערימת כל הכישורים הפרועים אחד על השני, והבנה עמוקה (שבנויה על פני עשרות שעות של משחק) של איך הם משתלבים.

צפו ביוטיוב

בטח, הטון של WOTC עצמו נמצא בכל מקום, אבל אני אוהב את זה בגלל היותו קופסת צעצועים כזו של אפשרויות, שבה ייסורים על מה לעשות זה לא לבחור אחת משלוש או ארבע פעולות אפשריות, אלא עשרות. אני לא יודע אם אסטרטגיה מבוססת תור אי פעם הלכה כמוהגָדוֹלכמו זה בעבר (ואני לא בטוח שאני רוצה שזה יהפוך להרגל) אבל War Of The Chosen הוא פסגה מופלאה לעת עתה.

* אם כי, ברור, האהוב עלייX-COMהוא עב"מ: אויב לא ידוע.