הפעם הראשונה שנתקלתי ב-Reaper LeviathanSubnauticaהוא רגע בחיי המשחקים שלי שאחזיק בו לנצח. רגע אחד הייתי לבד בתוך אוקיינוס ​​אינסופי, שק בשר חודר גבול וסנפירים תוהים איפה לעזאזל אני. ואז, חבטה עמוקה, אוסרת. אני מסתחרר, בודק את הסביבה שלי לאיתור טורפים. שום דבר לא נראה באופק. בסופו של דבר מבטי מתיישב על חלקה רגועה של ים כחול כהה - וממרכז המסך שלי, מתוך האפלה, מפלצתית ענקית ושקטה להחריד פונה לעברי.

אחרי המפגש הזה נאלצתי לקום ולהתרחק מהשולחן שלי. צחקתי לעצמי, כי לא ממש האמנתי לתגובה הקרבית של הגוף שלי למקבץ הפיקסלים המתהווה על המסך שלי. הרגשתי כאילו קיבלתי מכה בבטן. זה היה אולי הפחד הקפיצה האינטנסיבי ביותר שחוויתי אי פעם במשחק. מאוחר יותר, צפיתי ביוטיובר משחקSubnautica. כשהם נתקלו ב-Reaper Leviathan בפעם הראשונה, התגובה שלהם הייתה כמעט בדיוק כמו שלי. השמחה הייתה אמיתית, חברים. וזה היה טעים.

הגעתי לסובנאוטיקה די מאוחר, הרבה אחרי שכולם התחילו להגיד לי שזה אחד ממשחקי ההישרדות הכי טובים שיש. היה לי אותו במשך שנים, ואפילו שיחקתי בו פעם או פעמיים, אבל הוא לא נדבק מכל סיבה שהיא. לפני כמה שבועות התחלתי את זה שוב, ואין לי מושג מה היה שונה הפעם, אבל הכל פשוט נפל על מקומו. עסקתי בעצמי בגילוי אחד המרחבים המרתקים ביותר שנתקלתי בהם במשחקי וידאו. תוך חצי שעה כבר התבכינתי על כך שלעולם לא אוכל לחוות שוב את Subnautica בפעם הראשונה.

אני אשאיר את זה עדהביקורת של ברנדיכדי לתת לך מושג מלא יותר על מה שמחכה לך בסיפור המעוצב להפליא, בקצב המופתי הזה של הישרדות בעולם אפל ומסוכן. רק רציתי שהקול שלי יצטרף למקהלה המטרידה הנצחית שפעם אילצה אותי לתת סוף סוף לסובנאוטיקה הזדמנות ראויה. זה משחק ההישרדות הטוב ביותר ששיחקתי בו אי פעם, ובין אם אתה תלסופיל או תלסופוב (או, כמוני, איפשהו באמצע), יש סיכוי סביר שתהיה מוקסם לחלוטין.