יש קומץ סרטים בבית שאני והמשפחה רק לעתים רחוקות מאוד צופים בהם. שמש נצחית של המוח ללא רבב. The Revenant. משחק החיקוי. שֶׁלָה. השופט. סרטים יוצאי דופן בהחלט, אבל הם גם מה שאנו מכנים "כבדים" - ולעתים רחוקות יש לנו את האנרגיה הרגשית לשבת במשך שעתיים של "כבדות" בסוף יום ארוך. אז אנחנו כמעט אף פעם לא נוגסים בכדור ואומרים "אתה יודע מה? סוף סוף נעשה את זה".

היום, אני נוגס בכדור. אני הולך לדבר על משהו שמאוד עצוב לי לחשוב עליו. זה משחק שנקראקרקס פלדה, ובחודש שעבר המפתחים נגסו את הכדור של עצמם, סגרו את השרתים ומשקו את התקע במשחק הגוסס שלהם. וזה כל כך בושה מתישה, כיקרקס פלדההיה כנראה הכי כיף שהיה לי בכל משחק תחרותי מאזליגת הרוקט.

Steel Circus הוא משחק מהיר עתידני של כדוריד 3 נגד3 עם כוחות על. כל קבוצה בוחרת שלושה אלופים מתוך סגל של שישה, ולכל אלוף יש שתי יכולות אקטיביות שבהן היא יכולה להשתמש בכל פעם שהם לא מתקררים. היה Cap-X02, רוביט דמוי WALL-E שיכול היה להציב קירות כדי לחסום יריות ולירות פגיעה ארטילרית מעבר למגרש. היה את לאכלן, סקוטי ענק שיכול היה להכות את הקרקע כדי להמם את היריבים הסמוכים, ולהשתמש בחלילית שלו כדי להאט את כל מי שנמצא בקרבת מקום תוך שהוא נותן לעצמו דחיפה מהירות. היה שני, אלוף מהיר ועוצמתי במיוחד, שיכל לזרוק כידון חשמלי על אויבים ואז טלפורט לכידון.

כל היכולות הללו הוסיפו שכבות של צבע וטקטיקה למשחק צבעוני וטקטי ממילא. שחקנים יכלו לדפדף קדימה כדי להתמודד עם יריבים, אבל אם זה שברשותו דוהר בו זמנית הם היו נמנעים מההתקפה. אז השחקנים הטובים יותר יהיו טובים מאוד בניבוי פעולות של אויבים. ואז הייתה רמת המיומנות הבאה, שכללה טכניקות מתקדמות כמו העברת הכדור בכוונה לאויב וריצה מיידית להתמודד איתם; או לזרוק את הכדור הצידה כך שהוא מתרחק מהקיר הסמוך, וחולף על פני היריב בתהליך.

כמו Rocket League, Steel Circus הצטיין במיוחד בשני דברים. הראשון היה הנגישות שלו, הן כשחקן והן כצופה. תקציר קצר על היכולות של האלופים השונים, ואתם מוכנים להתפעל מכמה משחקים מקצועיים. והשני היה כמה פנטסטיים היו משחקי הקבוצה. כשהקבוצה שלך לחצה, זה היה מרגש במידה שרק לעתים רחוקות חוויתי במשחקים. זה היה ספורט של עומק קיצוני, כזה שתגמל קבלת החלטות מהירה, מיקום וקריאת היריבים שלך.

מאז יציאת ה-Early Access שלו באוגוסט בשנה שעברה, נאלצתי לראות בייאוש את ספירת השחקנים במקביל מתמעטת מארבע הספרות הראשוניות שלו לשלוש, אחר כך שתיים ולבסוף לאפס. זה היה משחק מלוטש, מלא בניואנסים ומשחקים בקצב מהיר, אבל נראה שעיצוב מעולה ויישום נהדר הם לא כל מה שחשוב. אני רק מקווה שמישהו אחר יחליט לקחת את מה שקירקס פלדה עשה, ולהפוך את זה להצלחה שתמיד הייתה ראויה להיות.