אני פראייר לרוקום טוב. ברגע שהמפגש הגורלי עם חמוד קורה, תמצא אותי מכורבל עם שמיכה מתעלף על הרומנטיקה הפורחת. להיתקל במישהו בזמן עלייה לרכבת או עלייה למעלית אולי חלק מינורי מהיום שלך, אבל עבור גיבור רוםקום זה מצית את סיפור האהבה לו הם חיכו. הם היו מוכנים להתאהב וכנראה קיוו לפגוש חמוד כי הם רצו סיפור מפתיע שיוכלו לספר עליו לכולם. כמו רוקום טוב,מצב ריקבון 2לעתים קרובות יש דרכים ליצור סיפורים בלתי צפויים שאנו מקווים בסתר שיקרו. בואו נקרא לזה חמוד בשר.

State of Decay 2 דוחף אותך לתוך היומיום של אפוקליפסת הישרדות. כפי שציין ברנדי (RPS בשלום) לפני שניםהביקורת שלו, זה לא יותר מרשימת מטלות שהולכת ומתרחבת. אחרי שנים של עדכונים מעט השתנה, אבל אני חושב שזה לטובה. המשימות עצמן עשויות להיות משעממות - להרוג עדר, להרוס לב מגיפה, לנקות נגע - אבל הסיפורים שהם יוצרים מרגישים לעתים קרובות כמו קטע קטן משלך מסרט פעולה.

זה עשוי להתחיל בהיתקלות בזומבי אחד בריצת ניקיון שגרתית, אבל ככל שמתערערים יותר מהצללים, אתה מוצא את עצמך דוחה את חיבתו של עדר שלם. תוך זמן קצר, אתה משתמש בכל כלי נשק שעומד לרשותך כדי לחתוך את האהבות האפוקליפטיות שלך בלהט של תהילה.

הלהבה של התהילה היא כמו שדה התעופה של רוקומום: זה כמעט תמיד איך הסיפורים האלה מסתיימים, אבל הקלישאה לא חייבת להפוך את זה לפחות מפתה. כשאני מתיישב לצפות ברומקום מנחם, חלק ממני מקווה ליציאה לשדה התעופה. זו דרך מובטחת לגרום לי להתייפח, ויש בזה משהו נעים. לעתים קרובות אני מוצא את עצמי מקווה גם ללהבת התהילה הזו, אם כי לא כדי לגרום לי לבכות. זה קתרטי, ולעתים קרובות מרגיש כמו תפאורה קולנועית מאולתרת שאני יכול להציף לבני הזוג שלי.

Permadeath של State of Decay 2 מושך אותי פנימה עוד יותר, כי זו תזכורת מתמדת שזה לא סיפורו של אדם אחד בלבד. זו קהילה שלמה, והמוות במסע איסוף עלול להשאיר אותם במערבול. זה אומר שורד אחר יוצא לריצת ניקיון שעלולה להוביל לסיפורי מדורה אפוקליפטיים יותר, ובזה עוסק המשחק. הרשימה האובייקטיבית המלאה במטלות עשויה להרגיש מונוטונית, אבל היא מכניסה אותך למרווח הראש המושלם עבור חמוד בשר בלתי צפוי שיכול לשנות הכל.