תמיד גיליתי שבצק העוגיות של בן אנד ג'ריס עוזר לרפא לב שבור, אבל הדמות הראשית מSayonara Wild Heartsמעדיף להילחם ברובוט זאב בעל שלושה ראשים שיורק יויו ספייקי. מה שעובד. ולמען ההגינות, עדיף שהמפתח Simogo ילך בדרך זו. משחק על ילד בן 30, ראש ראשון בדלי גלידה, כנראה לא כל כך מושך את ההמונים.

אם כי, רצים אוטומטיים לא היו בדיוק באופנה כשזה שוחרר. מה שגרם לזה להתבלט מהחבילה היה כמה הוא היה שלם כחבילה. כולם מתמקדים במוזיקה, ואני מבין את זה: ההיצע בן 23 הרצועות מלא בפופ נפלא ואופטימי, צפייה שוטפת בנעליים ונהיגה טראנס. שירים זורמים מאחד למשנהו, כשכל סטיות קשות מרגישות כמו טלטלה מכוונת למאזין.

אבל תמיד ראיתי ב-Sayonara Wild Hearts יותר מופע במה משוכלל, ולא אלבום כתוב בקפידה של 60 דקות. הירוקים של קצף הים, הכחולים הטריפיים, הוורודים החשמליים: הפלטה שנבחרה עובדת כל כך טוב עם הנטייה של Simogo לצילומים מסתובבים וזומים מרסקים. כן, המוזיקה היא חלק עצום מהמצגת, אבל זה בדיוק זה: חלק אחד. הכל מתאחד כדי ליצור מה שהוא עומס משמח על החושים. וגם אתה רוכב על גל קיא בצבע טורקיז בשלב מסוים, וזה גם כיף.

לכל דבר ועניין, זהו משחק התקפת ניקוד, שבו אתה יכול לבקר שוב ברמות כדי לאסוף עוד חפצים מבריקים כדי לשפר את הניקוד שלך. אבל אני מרגיש קצת לא בסדר אם אני בוחר במה לשחק. כמו כל הופעה מוזיקלית טובה, Sayonara Wild Hearts היא כזו שתמיד צריך לחוות במלואה. מההתחלה ועד הסוף.