פוסט ריקהוא סיוט קקופוני. המשחק הזה לוקח אותך לטיול מטורף אחד. לצנוח במעמקי נוף רעש לבן גיהנום ולצאת מהצד השני רק כדי לדחוף אותך בחזרה לשם שוב זה מהלך נועז, אבל כזה שעובד בכל פעם.

Post Void מרשים מאוד עם האופן שבו הוא מצליח לזרוק כל כך הרבה על הפנים שלך בפרק זמן קצר כל כך שכל ריצה לוקחת. שיחקתי את הרמה הראשונה אינספור פעמים שבהן זה מרגיש כאילו הייתי באודיסיאה אמיתית. ואז אני מגלה אחרי מותי שהייתי בחיים פחות מדקה.

זה ההפך ממשחק כמוגיבור לולאה, שבו אני יכול לשבת, למצמץ, ושיהיה לי זמן לדלג קדימה אל העתיד. לא, Post Void שם אקדח ביד אחת, גולגולת ביד השנייה, ואומר לך פשוט לעלות עליו. זה נזיל במיוחד בצורה שבה הוא נע, כשהדמות שלך מרגישה כמעט מהירה מדי מכדי לשלוט בה הרבה זמן, ורגישות ברירת המחדל של העכבר היא 'קשקש במיוחד'. אתה יכול לדחות את זה, אבל היו לי ריצות ה-Post Void הכי טובות שלי אחרי שהרים של כישלון אילצו אותי לקחת צעד אחורה.

אני לא מתכוון לשבת כאן ולדבר על כמה המשחק 'טריפי' או איך זה כמו להיות על סמים כי אני לא לוזר גדול, אלא על הרגישות האינטנסיבית, ההרגשה המטורפת והקצב המגוחך שבו אתה יכול להתחמק. כניסה ומחוץ למסדרונות וחדרים הופכים לפעמים לקלים בצורה בלתי מוסברת. אתה אפילו לא תרגיש את זה מגיע וזה ממש קשה להסביר, אבל כמה ריצות אתה פשוט תפסיק לחשוב על זה יותר מדי. אתה תפגע בירי אחד על אויבים, תעקוב אחר הכיוון אליו אתה צריך ללכת, והדברים פשוט יתחילו להיות הגיוניים.

אז תצטרך לטייל בחוץ ולהקשיב לציוץ הציפורים, כי אלו היו חמש הדקות המלחיצות ביותר של כל השבוע שלך. Post Void דוחף את הפנים שלך להר געש וגורר איתו את השאר בועטים וצורחים, והוא מסרב לתת לך להצליח בלי להתעלות מעל הלחץ.