האם אי פעם חשפת זיכרון ילדות שאבד מזמן? חווית את העוקץ הפתאומי של הנוסטלגיה שגוררת את הגוף השבור והעייף שלך בחזרה לתקופת נעורים שבה הדברים היו הרבה יותר פשוטים? זה יכול להיות ממש מפחיד, לחוות את הרגש המורכב הזה בגיל שמעולם לא ציפיתם לו, כבד מהאימה הקוסמית שלו לאבקראפטיאנית. אני רק בן 21, ובשבילי, הישות הסיוט הקיומי הזה הוא לגו רייסרים.

רק לפני חודש בערך, בגלישה סרק באינטרנט, נתקלתי בסרטון ביוטיוב בשם "ערכת נושא לתפריט Lego Racers {הוארכה ל-30 דקות}" והחלטתי לתת לזה קליק מתוך סקרנות. זו הייתה טעות. נרעדתי, והרעד הפך לרעד עז בזמן שנרתעתי ונסוגתי לתוך הגוף שלי. החזקתי את ראשי עם יד על שתי הרקות, בוכה. לאיזה אל שלא היה שם, ומי שלא היה נותן לזרוק גם אם היה.

אני זוכר את התקופה שלי כפעוט ששיחק ב-Lego Racers במחשב Windows XP של הוריי. היה לו צג CRT בצבע בז' ועם עכבר רולרבול, ואחת מהמקלדות האלה שלא היו מכניות אבל עדיין הרגישו גדולות ומגושות מתחת לאצבעותיך. כמובן, אני בעצם לא זוכר הרבה על איך המשחק עצמו שיחק. אולי זה היה הגון? אני יודע שאתה יכול לעשות בו מכוניות לגו קטנות משלך, והעצמי הפעוט שלי כנראה אהב את זה. אני נוכחי כנראהעוֹדאוהב את זה, שימו לב.

אבל מה יקרה אם אנסה לשחק בו שוב, אחרי כל השנים האלה? אם רק למוזיקה בתפריט הייתה השפעה כזו עליי, מה היה מצפה לשאר המשחק? האם הייתי מתנתק? פרויקט אסטרלי? האם אאבד את כל תחושת העצמי, האחר, של כל מה שביניהם? המחשבה על כך מעבירה צמרמורת במורד עמוד השדרה שלי ומזעזעת אותי עד היסוד. אז אם איכשהו יש לך עותק ואתה עדיין יכול לגרום לזה לעבוד, תגיד לי אם זה טוב, כן?