נאנקתי בפנים כששמעתי את הבדיחה התפלה הראשונה בורחת מפיו של זאוס, מלך האלים, במהלך רצף ההקדמה שלבני האלמוות פניקס עולה. זה היה מאוד סימן לבאות. אני לא יכול להאשים באופן אובייקטיבי את הכתיבה - זה פשוט ממש לא סוג ההומור שלי. הרבה יותר מדי ילדותי ועל האף בשבילי. ואני לא יודע מה איתכם, אבל צריך משחק מיוחד בשבילי לסלוח על חוש הומור נורא.

טוב, אם כן, זהבני האלמוות פניקס עולההוא אכן משחק מיוחד. למעשה, זה מתחרה חזק למשחק הטוב ביותר של 2020 בספר שלי.

Immortals Fenyx Rising יורש מספר תכונות ממשחקי עולם פתוח אחרים של Ubisoft, ושואב השראה מ-Breath Of The Wild כמעט לכל השאר. כל מה שהיא עושה נוטף איכות ומחשבה, מהקרב הקל לתפיסה ומספקת מרובה כלי נשק ועד למספר העצום של חידות ומפגשים הפזורים באי הזהב, העולם שעליו השתחררה פניקס הנמוכה.

מסופר לאורך כל הדרך על ידי הצמד הלא סביר של זאוס ופרומתאוס, הסיפור כולל את הטיטאן העוצמתי, טייפון, משתחרר מכבליו מתחת לאדמה וממיט הרס על חייהם של האלים האולימפיים. זה תלוי בפניקס, נושא מגן צנוע, להציל את האלים, ואת החיים בכלל, מכעסו של טייפון. זה כרוך בדהירה, גלישה והתרוצצות מסביב למפת העולם הפתוח המסיבית, לפגוש ולעזור לאלים מדוכאים שונים, ולהתחזק בצורה מגוחכת לאורך הדרך.

זה משחק פשוט למדי של עולם פתוח שפשוט עושה הכל בצורה מופלאה. הנופים יפים ותענוג לחקור; הלחימה עוצמתית ומאתגרת; החידות קשות להנאה; והמשחק מעולם לא עלה על קבלת הפנים שלו. למעשה, אם כבר, רציתי שזה יימשך זמן רב יותר. ברגע שסיימתי את המשחק הראשון שלי, התחלתי שוב ברמת הקושי הקשה ביותר, והיה לי פיצוץ מוחלט לעשות הכל מחדש.

אם כי יש להודות כי כיביתי את הכתוביות ואת עוצמת הדיאלוג, מה שאולי תרמו במידה מסוימת לאריכות החיים של ההנאה שלי.