Far Cry 2הוא הרבה דברים, מבוסס על הזיכרונות שיש לי ממשחק זה לפני עשור. בראש ובראשונה, אני נזכר ב-Far Cry 2: Parasitic Pain, שמטיל עליך להתרוצץ ולהתחנן לכדורים כדי למנוע זיהום הולך וגובר. לאחר מכן מגיע Far Cry 2: Buddy Bonanza, המאפשר לך להכיר המון חברים בינה מלאכותית מקסימה, להסתער לקרבות יחד ואז להתחבא בזמן שהם מתים. ואז, יש Far Cry 2:Firewatch, שכולו צפייה באש. זה הכי טוב.

אש לא רק נשארת סטטית ולאט לאט נעלמת ב-Far Cry 2. היא סוחפת את המברשת ועוקבת אחר כיוון הרוח, מתפשטת במהירות במעלה עצים וחורכת את האדמה היבשה. זה מהיר, אכזרי ומרתק לצפייה.

לאש של Far Cry 2 יש כנראה יישומים אסטרטגיים שימושיים שתוכל להשתמש בהם גם לטובתך. צ'אק מולוטוב ותקווה שהאש המתפשטת דוחקת אויבים מהמחסה. קפוץ מתוך רכב בוער וצפו בו מתנפץ אל מוצב, מתפוצץ וגורם לאש להמיט הרס על אויביכם. שניהם דברים מאוד חכמים שמישהו טוב במשחקים היה עושה. עם זאת, זה לא אני, כי אי אפשר באמת להתפעל מהאש הפוגעת בנוף בזמן הלחימה. אני רוצה לראות את האש מתפשטת הרחק מנוכחות כל אויב, כדי שאוכל להירגע ולהתחמם בלהבות. אם אני לא יכול לראות את מכלול קיומו הקצר, מניצוצות ההצתה הראשונים ועד הגחלת הגוססת האחרונה, ולהשמיע קולות נרגשים כמו "אווווו" ו"אהההה" כשהוא בולע עוד שיח, אז האם בכלל שווה להתחיל אש בכלל? אני חושב שלא.

כשאתה משלב את האובססיה שלי לגבי השריפות הנפלאות שלו עם האיום המתסכל של המלריה והצורך המתמיד לעזור לחבריי הגוססים, אין זה פלא שמעולם לא ניצחתי את Far Cry 2. ובכל זאת, אני לא חושב שהמשימות העיקריות היו אי פעם המוקד שלו. נְקוּדָה. יש משהו כל כך מספק בלשרוד בעולם הקשה והמסוכן שלה, ואני די בטוח שזה מהFar Cryסדרה היא הכל.