האם שיחקת?הוא זרם אינסופי של רטרוספקטיבות משחק. אחד ביום, כל יום, אולי לכל הזמן.

יש לי מערכת יחסים אהבה/לא-שנאה-אלא-משהו-עדין יותר-במגרש-הכלל-של-אכזבה עםכולם הלכו ל-Rapture, ההמשך של החדר הסיני לאסתר היקרה.

איבדתי את עצמי לתפאורה שלו - לא רק הכפר היפה והפרחוני, אלא הלב הבהיר-כהה שלו, כפר בריטי אמיד שצרח בו-זמנית טוב לב וחוסר סובלנות לכל מה שלא היה בדיוק כמוהו. ביקרתי במקומות האלה, גרתי במקומות האלה ועזבתי את המקומות האלה לטובת הפחות אידילי אבל הרבה יותר קוסמופוליטי.

כדי לבקר מחדש את הבילוי המוקפד שלה של קבוצה מסוימת שלערכים, להתפעל מייפותה ומעדינותה ומקטנותה ומנצחיותה האבודה בזמן, היה נפלא. והכי טוב, יכולתי לעשות את זה מבלי להסתכן להיגרר לשיחה נלהבת על ציד שועלים או בוז על האיפור האתני של העיר הקרובה ביותר, שהיווה סיכון כמעט תמידי במהלך תקופתי בכפר. אני אוהב אנשים, אבל זה תמיד הימור - ככזה, לראות מקום בלי אנשים זו זכות נדירה ויקרה.

אבל, כמובן, היה סיפור. זה לא היה סיפור רע והוא לא הפריע לי לעתים קרובות מדי, וגם לו היו כמה דברים לומר על הערכים הנוצריים שעברו מוטציה של האנשים שחיים לנצח במקומות האלה, אבל זה עדיין היהשָׁם, כופה על התערובת המוזרה של זיכרון ודמיון שנולד משיטוט בכפר שקט וחסר אנשים במורד שביל אחד מסוים. העדפתי את הסיפור הדיסוציאטיבי יותר של אסתר היקרה, אם כי הוא חולק עם Rapture מיזוג לא תמיד טבעי של הלירי והמילולי מדי.

אבל אני כל כך שמח שהדבר הזה קיים - הרעיון של חצי סימולטור הליכה בתקציב גבוה הממוקם בכפר אנגלי קטן הוא למעשה בלתי מתקבל על הדעת כעת, מכיוון שנראה שעזבנו את עידן הלהיטי הפריצה המהורהרים והניסיוניים יותר, עבור הזמן לפחות. אני לא צריך לרדוף אחרי האורות המעופפים ולשמוע את הסיפורים שלהם: אני יכול פשוט ללכת לפאב, לשוטט בשטח הכנסייה, לצלול בין שדות הדופת ולמקומות שאני מתגעגע אליהם אבל לעולם לא הייתי רוצה לגור בהם שוב.