במשחקי אסטרטגיה שמכסים חלקים נרחבים של ההיסטוריה האנושית, זה תמיד קצת עצוב שתקופת האבן היא, במקרה הטוב, מופע צדדי מוקדם של המשחק - משהו שצריך לעבור אותו בכמה זינוקים טכנולוגיים בדרך לדברים טובים יותר. לא כך עםשחר האדם, שמתרכז בתקופות המשהו-ליטיות השונות ללא כל השאר. במשחק הזה, חתיכות מחודדות של ברזל, מחרשות וגבינה הן טכנולוגיה של סוף המשחק.

עם הנופים הכפוריים, הממולאים בהמה, Dawn Of Man עושה עבודה נהדרת כדי לגרום לך להרגיש כמו סתם עוד חיה במדבר, כשהמוח ההומינידי מספק רק את המגוון הכי קטן של טריקים בשרוול כדי לתת לך יתרון על השעירים קרנפים וכדומה. כמו בפרה-היסטוריה בפועל, המשחק הזה עוסק כולו בלגימות זעירות ועזות של התקדמות תרבותית, ברסיסי זמן שלא הוקצבו מכורח לעסק של הישרדות גולמית.

זהו, ככזה, משחק די איטי. ההתקדמות בעולם עידן הקרח הזה היא קרחונית כראוי, המושגת במרווחים זעומים, ובגלל זה היישובים שלכם לעולם לא מתפתחים מעבר לכפרים דלים, שהושגו קשה. למרות זאת, זה אף פעם לא מרגיש כמו טחינה. המאמץ הרב הכרוך בהרכבת כל צריף מעורר רחמים, או ברכישת כל עז מרופטת, גורם לכל דבר בציוויליזציה הזעומה שלך להרגיש כמו אוצר מעבר למחשבה, ולא רק יחידות מופשטות שיש לאגור.

זה גם משתפר כל הזמן. כמעט שנתיים לאחר יציאתו במרץ 2019, המשחק עדיין מקבל שינויים קבועים ותכונות חדשות (גבינה, אכן, הייתה העדכנית ביותר), ובביקור חוזר בו החודש הופתעתי לגלות כמה השתנה מבלי לדלל את החוויה המקורית ב- כֹּל. אתה באמתצריךלפגוש את Flinsones האלה.