האם שיחקת?הוא זרם אינסופי של המלצות למשחקים. אחד ביום, בכל יום בשנה, אולי לכל הזמנים.

הייתי חנון מובהק משנות ה-90. עברתי את השלבים שכל כך רבים מאיתנו עברו: סדנת משחקים, מלחמת הכוכבים, אקס-מן, סטריט פייטר II, רובוקופ, קטלנית וחייזרים, וכמובן Dragonlance. הודות לסדרה של רומנים מוצלחים מאוד, עולם Dragonlance/Krynn התגלה כתפאורה הפופולרית ביותר של מבוכים ודרקונים מתקדמים במשך זמן מה, ונראה הרבה יותר רב-שכבתי, בעל אופי ומסוכן מאשר ה-Forgotten Realms התפלה יחסית. קראתי את הספרים תחילה, שיחקתי את ה-RPG של עט ונייר, ואז חיפשתי לבסוף עיבודים למשחקי וידאו משנים קודמות.

זה היה אמור להיות בערך 1993 או 1994, בערך חצי עשור לאחר שחרורו של Heroes of the Lance, וכמעט 10 שנים לאחר תחילתו של Drangonlance. כשאני והקבוצה הקטנה של החברים החנונים שאיתם התחברתי לזמן קצר הגענו ל-Dragonlance, כבר יצא החלק הטוב ביותר מבין תריסר רומנים, והיינו אובססיביים לגורלו של תניס חצי-אלבן, אהבנו את הקאפרינג של טאסלהוף בורפוט. והיו לפי התור נרגשים ונבהלים מהכפכפי הג'די/סית' של רייסטלין מג'יר.

אז לגלות שהיה משחק Dragonlance, ואחד שמבוסס על ההרפתקאות הראשוניות של הדמויות האהובות האלה, היה לשמוח. לגלות שהוא בן שנים ונראה זו הייתה אכזבה, אבל זה לא עצר אותנו. היעדר הרבה דיאלוגים או אפיון היה בעייתי יותר - זה אומר משהו שאפילו נער בגיל ההתבגרות חשב שיש משהו בלהרוג הכל למוות, בהתחשב בעובדה שחומר המקור היה כרוך בדילמות מוסריות, רומנטיקה, בוגדנות ועבודת צוות.

אבל זה היה הדרקונלנס שלנו, על מסך. כבעל המחשב היחיד, שיחקתי מארח - חבר הגיע וראה אותי משחק בכל העניין המכוער והפשוט, שבטח נמשך כשלוש שעות רצופות. ההתקשרות שלנו לדמויות פירושה שחווינו אימה כשמישהו מת, אבל ההתרגשות כשהאחרת תפסה את מקומן - חלופה מסודרת לגרזן הזהבמערכת החיים של et al. עם זאת, בעיקר אהבנו את האמנות במסכי בחירת הדמויות/ביו - אלה נראו כמו התיאורים המפורטים והריאליסטיים ביותר של צוות השחקנים שראינו אי פעם, ונדהמנו שהמחשב יכול להציג אותם:

מעולם לא שיחקתי בו שוב. זה היה כל כך טיפשי. אהבתי כל דקה מזה.