ציינתי בעבר שאני בענייןמשחקי הישרדותעם מטרה בעבר להישאר בחיים, כי אם הישרדות היא המטרה היחידה, מה הטעם בחיים בכלל (הוא אומר, במבט עז במסיבת הטורי)?מוּאֲרָקיש את המסע העיקרי שלו ומיינקראפטיש את הדרקון אנדר, למשל, שנותן לך משהו לעבוד לקראת העבר פשוט שומר על הלב שלך לפעום.7 ימים למותהוא הקונטרה הגדולה ביותר לכך, עם התקפות עדר שבועיות שגרתיות שלו שמספקות משחקיות יותר שגורמת לי לשחק הרבה מעבר לשעת השינה שלי.

עם שבעה ימים בלבד עד להמון של התקפות זומבים אכזריות, המטרה שלך באמת היא הישרדות. עם זאת, הישרדות אינה פשוטה כמו רק לענות על צרכים. שֶׁלָהמַמָשִׁיהישרדות, בריחה ממוות כמעט בטוח שמגיע עם עדר באופק. האויבים לא רק חוסמים את המסלול שלך להתקדמות, הם צצים ליד ערימות של דברים טובים כדי לתת לך אתגר. הם מגיעים בלי קשר ויבטיחו ששום מקום לא ירגיש בטוח. לעלות על בית? הם יסתערו ישר דרך. לבנות בסיס על כלונסאות כדי שלא יוכלו לטפס למעלה? הם יפילו את העמודים האלה, ויגרמו למערכת הפיזיקה לשלוח את הבסיס שלך להתרסק על הקרקע.

זה אומר שאין לך זמן להתיישב, לגדל כמה יבולים ולהתחיל להפוך את הייצור לאוטומטי. אתה צריך ליצור כלי נשק, לבנות הגנות ולמצוא דרכים חדשות להאט את התקיפה כדי שתוכל לשרוד את הלילה. אם תצליחו לעבור, אז שעון יום הדין מתחיל שוב, מתקתק לעבר משהו גרוע עוד יותר. הקושי ההולך וגובר של כל עדר שובר כל שיעמום שהלולאה עלולה לשאת אחרת.

7 ימים למות לא קורע את ספר החוקים לגמרי. רוב המערכות שלו מרגישות דומות לכל משחק הישרדות אחר בעולם פתוח, עם הקצב הקבוע של כריתת עצים וחיפוש אחר צמחים כדי ליצור ציוד חדש שמסמן את הימים הראשונים. אבל בקריעת כמה עמודים והצגת מכשול שאי אפשר להתחמק ממנו, זה משנה את הקצב באופן משמעותי. אתה נאלץ לשחק מהר יותר, להתמקם בחורבות אקראיות שלא מרגישות כמו בבית. זה לוקח את המותרות של הזמן, ויוצר חווית הישרדות שהיא גם מוכרת וייחודית.