שבוע שעבר, בעקבות ש-MGSV פתחה את עיניי לסדרה שזלזלו בה מזמן, שיתפתי רביעיית משחקים שאני מרגישה שעכשיו דחיתי על הסף או שזכיתי להפגין בלתי סביר. הנה שאר הרשימה הזו, למרות שאני חושד שאם אשב ואעבור על כל ביקורת שכתבתי אי פעם במהלך 15 השנים האחרונות, אמצא עוד לא מעט. אני לא מתכוון לעשות את זה, כי לגרום לי לקרוא 15 שנים מהכתיבה שלי זה פחות או יותר הדבר הגרוע ביותר שמישהו יכול לעשות לי אי פעם).

Far Cry 2

יש ליכבר נכתבעל חוסר הסובלנות הראשונית שלי לסרט ההמשך האכזרי והלא הירואי של יוביסופט של היריות בעולם הפתוח וכיצד זה השתנה, אבל יש לחזור עליו כהדגמה של הדיסוננס בין ההעדפה המעופפת של אני הצעיר לריגושים מיידיים לבין העדפתו של הזקן לשקוע במשהו מוזר לאט. ב-2008, לא יכולתי לראות מעבר לדיאלוג המבולבל וההפצה המלאכותית, או לפחות זה מה שטענתי כלפי חוץ. מה שבאמת לא הצלחתי להשלים איתו זה עד כמה זה גרם לי להרגיש רע. רציתי להיות הרומן, רוע סכל על אנושי. להיות אדם שמבצע חוזי שכיר חרב לא מוסרי הרגיש כל כך לא נכון. עכשיו, כמובן, זה מרגיש כל כך נכון. וישר יותר. זהו מסע אל לב החושך, וצלילה מבלבלת לחיים של מלחמה מרה שבהם המטרה הסופית אינה חשובה: זהו, פשוט, הקיום שלך. אני יכול לראות קו די ישיר ביניהםFar Cry 2וMetal Gear Solidו', וזה הטיפש הזעף שלFar Cry 3ו-4 שנראים כעת כמו המשחקים המוזרים.

הצוות שלי

כן, הם תפסו אותי. הייתי אחד מהנערים המתבגרים הרבים שרכשו לחלוטין את השיווק הטסטוסטרוני המוזר של שנותיו של ג'ון רומרו בהתהוות, שהתלבט הרבה אחרי-רְעִידַת אֲדָמָהפּרוֹיֶקט. האמת, לא לגמרי ידעתי בדיוק מי זה ג'ון רומרו (חוץ מהראש חסר הגוף ב-Doom 2), ובהחלט לא רציתי להיות הכלבה שלו, אבל הרגשתי את Quake ובמיוחדQuake IIהיו קצת משעממים בהשוואה למהירות ולצבע של Doom. זו הייתה גם תקופה של סיפורים גבוהים בבית הספר, כאשר דמיונם של בנים התרחב בהרבה מה משחקים מסוגלים, שלא לדבר על כללו, וההבטחות המגוחכות הרבות של מסע הפרסום הארוך של דייקאטנה השתלבו בדיוק בזה. זה היה, בוודאי, הולך להיות המשחק האחד האמיתי, המשחק שמקיים את כל התקוות והתפילות המבעיתות שלנו. למזלי (בשבילי) נשלחתי לאוניברסיטה בזמן ההמתנה הארוכה, ואיבדתי לגמרי עניין כשהמוח שלי עבר זמנית לעיסוק באלכוהול ובבנות שלעולם לא ירצו אותי במקום משחקים. כשהגעתי סוף סוף לדייקאטנה, זה היה בסקרנות חולנית, וחרטה קלה שחלומות הנעורים יגיעו לזה.

BioShock 2

לא יכולתי לראות לגמרי את האכזבה שלי מכך שסרט ההמשך הראשון של BioShock היה יותר רמיקס מכל דבר אחר, כל כך נואשתי לראות רפיטור שלפני הנפילה ושפתורי עלילה משתלשלים ייפתרו. הציפיות שלי גברו עליי, והרגשתי ש-BioShock 2 מסוגל מספיק אבל בגדול אכזב. עם הזמן, פחות התפעלתי מ-BioShock 1, משחק שמגיע לגבהים גדולים אבל שהוא חוויה מאוד לא אחידה הן בלחימה והן במזימה. BioShock 2 אולי לעולם לא ימריא באותה צורה, אבל בתור יריות מהתחלה עד סיום הוא הרבה יותר מתוחזק ומתמשך, כמו גם תחושה שלמה. הוא לא מנסה להרים את עיניו מהסיפור המרכזי שלו או לעטוף את עצמו ביותר מדי תעלומות, ומצליח בכך. הוא אפילו מצליח לרגש, נותן אנושיות, תכלית ואובדן לגיבור שלו באופן שהמשחק הראשון לא באמת ניסה עד מאוחר מדי, ובצורה כה כבדה בטוויסט. יש לזה לב. Bioshock 2 הוא הטוב ביותר מסדרת BioShock עד כה, גם אם הוא תלוי לחלוטין ב-BioShock 1.

כל משחק שאי פעם נתתי לו ניקוד

אני לא מתנגד להבהיר אם משחק טוב או רע. כמעט יכולתי להתמודד עם דירוג כוכבים אם באמת הייתי צריך. אבל מערכות הדירוג המפורטות יותר, אלו שמעמידות פנים שיש מתמטיקה אמיתית ולא תחושת בטן שנכנסת לדירוג של משחק אחד מול אחר, אלו הן השטן. בנוסף להיותו לא מועיל מטבעו -שווה לשלם על המשחק הזה או לא?- הם רק דלק ללהבות הנצחיות של פאנבויים ופרטיזנים, סופרים משתקים שצריכים להשוות בלי סוף סרטי המשך דומים זה לזה, יוצרים תחושה שקרית שיש איזו היררכיה גדולה של משחקים, שחלקם נולדים לגדולה ואחרים חייבים להעמיד במקומם, שהפלטפורמות חשובות, שהמפרסמים חשובים, ש'כבוד' גובר על הדעה, שהמספר ה'שגוי' אינו מוסרי.המשחק טוב או לא?אני מתנצל בזאת בפני כל משחק שנתתי לו ניקוד במהלך העשור הראשון שלי בעבודה זו.