טרנד משחקים ממש לא נעים הולך ומתגבר לאחרונה, שם זה נחשב לחשיבות חיונית לראות מתי אנשים אחרים "רעים" במשחקים. וכמובן רומזים ש"טובים" בהם בו זמנית. גישה כזו חושפת תפיסה צרת אופקים בצורה יוצאת דופן של גיימינג, ובעצם על האנושות. באמת הגיע הזמן שזה ייפסק.

יש כמה בדיחות רצות עליי ב-RPS, מלהיות מרפא רע ועד להיות מושך וחכם מדי. במספר שלהם זה שאני "רע במשחקים". ואני לוקח את זה בשמחה, כי בכוונה פתחתי את הדלת אליו. במהלך שני העשורים שעשיתי את זה, הייתי פתוח בכוונה לגבי איך אני לא נהנה מזה כשמשחקים בעלי קוצים גדולים בקושי, כשלא הצלחתי להגיע רחוק למשחק מסובך, אוטעןשתמיד צריך להיות אפשרי לדלג קדימה במשחקים. אמרתי את זה כי זה נכון, או לפחות זה מה שאני חושב, ומעט אחרים מוכנים לכך. יש חוצפה, צורך להיראות כטובים בעולם, מה שברור שרוב המבקרים שם בחוץ לא. כולם פשוט לא מוכנים להודות בזה.

ואין הפתעה כשיש עוינות כזו בחוץ עכשיו. לפני כמה ימים מצולעהעלה סרטון של חצי שעהשל אחד הכותבים שלהם משחק Doom, וכן, ללא ספק, הנגן במהלך ההקלטה לא מתפקד טוב במיוחד במשחק. ברור שהוא משחק בקונסולה, הוא או היא מבלים יותר זמן בירי על הקירות והרצפה מאשר על האויבים, ונראה שהם לא בנוח עם הפקדים. זה מוזר שפוליגון העלה את זה. אבל מה שאתה לא יכול לדעת מהסרטון הוא אם האדם שמשחק כןנהנים. הם יכלו ליהנות מאוד.

עם זאת, לא כך התקבל הסרטון. קולות רמים הכריזו על כך כהוכחה ש-Polygon כאתר אינו מסוגל לספק חוות דעת מומחה על משחקים, למרות שאין טענה שהשחקן בסרטון הוא האדם שסוקר את המשחק. האם השחקן נהנה, האם הם נאלצו להעלות את הסרטון של חצי השעה הראשונה שלהם להתרגל לפקדים כי הבוסים רצו צילומים בזמן שהקליקים היו גבוהים, האם הם היו רגילים לפקדי עכבר/מקלדת ונאבקים עם משטח משחק עבור יורים (אני יודע שכן), בין אם הם היו שיכורים או גבוהים... שום דבר אחר לא נחשב. במקום כל מומחיות פוטנציאלית מוטלת בספק וצוחקים עליהם. ולדעתי זה ממש עצוב.

וזה כאין וכאפס לעומת השיעמום השואג שאופף את השחרור שלנשמות אפלות 3,סטלאריס, וכל מספר משחקים אחרים שקשה במיוחד לשחק. אלא אם כן אחד הוא הטוב ביותר במשחק, אי אפשר לטעון שיש לו דעות. שזו דרך חשיבה כל כך מעוותת. (לא מזמן כתבתי עלאיך מצאתי את סטלאריס בלתי חדיר, וקיבל כמה תגובות מוזרות למדי. לא שיחקתי ב-Dark Souls 3, כי אני מתעב קרבות בוס בזמנים הטובים ביותר. אני לא מושפע מזה באופן אישי, אבל קראתי כל כך הרבה גסויות שמכוונות בכל מקום.) כי אדם יכול ליהנות מהמשחק תוך שהוא נורא, בינוני, די טוב או מבריק בו. כי משחקים הם לא מבחנים. ולהתייחס אליהם כמו שהם זה מכוער וטיפשי.

לגישה הזו הייתה תופעת לוואי מאוד מוזרה גם על עיתונות משחקים. זה יותר ויותר המקרה שכל מי שסוקר משחק לא מעז להודות שהוא נאבק בו, או מתקשה מדי במקומות, או מודה שהוא נאלץ לוותר בשלב מסוים, כי הוא יקבל את הצד המגוחך לחלוטין הִתעַלְלוּת. אני יודע את זה כי אני מסרב שיציקו לי להיות לא ישר כשכותב על חוויות המשחקים שלי (שכמובן משקפות חלק גדול מהשחקנים), וככזה זוכה להתעללות מרובה. אבל מעטים מצטרפים יותר. סוקרים טוענים טענות מגוחכות לגבי זמני סיום משחקים, מחשש שאם הם אומרים שזה לקח להם שמונה שעות, וכל השאר יגידו שש, אז הם ייראו "רע" בזה. במקום, אני לא יודע, לקח יותר זמן לשחק את זה. יש רעיון. או, וזה יהיה בסדר גמור, לא היו מיומנים בזה כמו מבקר אחר ולכן לקח יותר זמן לסיים את זה.

למרות שלוקח כמה שעות יותר ממישהו מיומן יותר, האדם הזה עדיין יכול לחוות דעת מומחה על המשחק. כי הרעיון שהם יצטרכו להיות בראש טבלת הציונים הגבוהים לפני שהם כותבים משהו הוא... זה ממש מטופש! צער טוב, למה זה בכלל דבר שצריך לומר? לא משנה שיהיה להם זמן מוגבל לשחק את המשחק ולכתוב עליו, ולא את השבועות או החודשים שלאחר השחרור כדי להפוך למומחה. אבל מחשש לתגובת נגד אכזרית ולהשפלה פומבית, אנחנו הפריצות נוטים יותר להעמיד פנים שלא היו לנו בעיות, וכתוצאה מכך לכתוב על זה מאמר לא ישר או הרבה פחות מועיל. תבריג את זה.

אֲנִינבדק לאחרונה חזית הבית: המהפכה. אני יודע בוודאות שלא הייתי "טוב" במשחק כמו עיתונאי אחר שאני מכיר. שוחחתי איתו ערב לפני שיצא, אחרי שכתבתי את הביקורת שלי, והוא הזכיר כמה זמן הוא שיחק בה. הבנתי ששיחקתי הרבה יותר זמן ממנו ולא הגעתי כל כך רחוק. ועלתה לי המחשבה, הדאגה, "אוי לא, מה אם..." ותפסתי את עצמי. כי כתבתי 2,500 מילים של ביקורת שקולה ומוכשרת על משחק מורכב, שהיו לי רגשות סותרים לגביו. מסתבר שאולי היותו "טוב יותר" בזה (או בעצם משחק אותו פחות ביסודיות, חסר משימות צד וכו') לא השפיע על היכולת שלי לכתוב ביקורת טובה לעזאזל על המשחק. לך תחשוב.

איכשהו כקולקטיב משחקים אפשרנו לרעיונות כמו eSports לחדור לציפיות שלנו לגבי האופן שבו אנשים רגילים משחקים משחקים. הם משחקים אותם כרגיל, לא בתור אלופי עולם. למעשה, אם מבקר משחקים אמור להועיל לחלק הגדול ביותר של הקוראים, הם צריכים להיות במצב של חוויה רגילה של משחק. הם לא יכולים להיות חסרי כישרון, מישהו לא יכול להיות שימושיסְקִירָהמשחק אם הם לא מבינים את החוקים, או לא מסוגלים לשחק בו. עם זאת, הם בהחלט יכולים לכתוב עלזֶה. הקריאה על החוויות הללו היא חושפנית ובעלת ערך ואינפורמטיבית. לא שסביר להניח שהם ירצו באווירה העוינת והאכזרית שאליה מתקבלים דברים כאלה.

בבלגן הזה אנשים איבדו את עיניהם למה נועדה ביקורת. זה לא מומחה גיימינג מוביל בעולם שמסביר איך הם הכי טובים בזה - זה גיימר רגיל שהוא בתקווה כותב מומחה, שמתאר ברהיטות את החוויה שלו במשחק. ככל שאדם מתרחק מהקריטריון הזה, כך הביקורת הופכת פחות מועילה למספר הגדול ביותר של קוראים. ובתמורה, הצגת ציפיות כה גבוהות, דרישות כה גבוהות להיחשב מקובלות, דוחה את הקוראים, השחקנים הקבועים במשחקים, גורמת להם להרגיש לא רצויים. יש לזה השפעה עצומה.

הקולות החזקים ביותר הם כמעט תמיד מהמיעוטים הקטנים ביותר של גיימרים, וכשמישהו כותב על כך - או מצלם בעצמו - שהוא פחות "טוב" במשחק, אלו הם הקולות החזקים שמגיבים. בזעם ולעתים קרובות באכזריות, לועגים ומענישים, ובסופו של דבר מבטלים, כי אולי יש להם מטרה טובה יותר, או זיקה גדולה יותר לז'אנר מסוים. עם זאת, כפי שמוכיחים לעתים קרובות מאוד אלה שעושים את הלעג ומבטלים את מה שהםאינםטוב יותר בכתיבה אינפורמטיבית ומשעשעת. וזה אולי דווקא המפתח.

קיבלתי את ההחלטה להתעלם מאנשים משעממים שצועקים עלי עלבונות בגלל חוויות רגילות במשחקים, התחייבתי להשלים עם זה. (אני יודע שחלקם יכולים להגיב בטענה שאני אומר את זה רק כי אני "רע במשחקים". אני לא. החלטתי שאני רשמית "די טוב" במשחקים.) אבל זה לא צריך להיות המקרה. אף אחד לא צריך להיאבק כדי ליהנות מהבידור שבמשחקים בתרבות האנדמית העלובה הזו של "GIT GUD!!1" אני יודע שאני משחק משחקים כדי לבדר, לאתגר, להפתיע, להשתנות, להרגיע ולהתרגש. אני לא משחק אותם כדי להיות הטובים בעולם, וזה מגוחך לצפות לזה של מבקרים, יוטיוברים, חברים, כל אחד, ולא הגיוני מאוד לרצות את זה.

לבייש אנשים שהם פחות "טובים" במשחק זה גס. לדרוש מאלה שכותבים פרשנות/הקלטת קטעים של חווית המשחק יהיו טובים יותר ממך בו זה אינפנטילי וחסר היגיון. משחקים הם לא תחרות, אלא אם כן הם משחק תחרותי. אז לכו תהנו ותהנו שכולם נהנים.