בשנת 2014 יצאו שלושה או ארבעה משחקי קלפים מעניינים ומעולים, אבל זה היהHearthstone: Heroes of Warcraftשהכי משך את תשומת ליבנו ומשך אותנו בחזרה למשחק אחרי משחק.

אלק:נרתעתי ממשחק מרובה משתתפים בשנתיים האחרונות. חלקית זו תודעה עצמית, וחלקית בגלל שקול הרקע הקבוע של צרחות מקפיאות דם* בכל פעם שהמיקרופון שלי הופעל לא נראה הוגן כלפי כולם.אבן הארההיה הרבה מאוד דרך חזרה, ולא רק בגלל שזה עבד די טוב על מסך המגע של ה-Surface Pro שלי (אם כי זה היה מאוד גורם לכך). בהתחשב בכך שהוא מגיע ממפתח שפעם חשב שפרסום השמות האמיתיים של השחקנים שלו הוא רעיון טוב, הדרך שבה Hearthstone מפשיטה הכל בחזרה לאנונימיות היא מרשימה. זה קשור לחפיסה שאתה מתמודד איתה, לא השחקן שאתה מתמודד איתו. אני לא צריך לדאוג שייבדקו אותי או מושפלים - מנצח או מפסיד, אצא משם ולא אראה שוב על ידי היריב שלי. וגם לא אכפת לי מהם. רק אכפת לי מהקלפים.

אבל לא בגלל זה רכשתי הרגל קצר של Hearthstone. העניין עם Hearthstone הוא שהלמידה היא מהנה, ולא מטלה. שילוב של ניסיון ומחקר מציג אסטרטגיות מתפתחות, והתמורה היא קומבינות קטלניות שהשפעותיהן נמתחות הרבה מעבר לאלו של כל כרטיס בודד. תחושת ההבנה, אפילו השליטה, היא עוצמתית. אני מרגיש שאני משיג משהו, גם כשאני מפסיד. ואני מרגיש כל כך נרגש כשזה נראה כאילו אני מנצח. גוף מוצף בכימיקלים, לב פועם, אצבעות רועדות, משחק בקרטון מעמיד פנים. כל הדברים הטובים.

Blizzard נוטה לכיוון של עיצוב משחק לפי מדע, אבל בדרך כלל זה כרוך בצורך בדיסציפלינה שאין לי או מידה של חזרה שמשעממת אותי. Hearthstone הוא האיזון, כי זה כל כך פשוט, כי זה לא קיים מעבר לקלפים שלו, כי זה משחק שני שחקנים / חמש דקות. חוץ ממטרד כלשהו סביב רכישת קלפים חדשים, המדע אינו מוגבל על ידי שחיקה או אתלטיות. האם אני אומר שהארטסטון הוא המשחק התחרותי הטוב ביותר עבור אנשים עצלנים ו/או פחדנים? אני חושב שכן.

* בן השנה שלי די... אינטנסיבי. כמו כן, אני מחזיק המון אנשים כבולים במרתף שלי.

צִפצוּף:חשבתי שהפסקתי לשחק ב-Harthstone כי התברר שזה לא מספק במיוחד, אבל עכשיו השעה 3 לפנות בוקר ואני מנסה למצוא את הדרך הכי משפילה להביס זר בקלפי קוסמים. חבילות הרחבה מטופשות בחינם מפתים אותך ומאגים מטופשים ומחוללי מספרים אקראיים מטופשים שברור שהם לא אקראיים וברור ששונאים אותי מסיבה כלשהי שאני אפילו לא יכול להתחיל להבין...

העניין הוא שהחלטתי שאני לא צריך יותר מ-CCG אחד בחיי ושה-CCG הולך להיות Netrunner כי Netrunner כרוך ביציאה מהבית וללכת לפאב. ואז המפגשים האלה התרחקו אז הפסקתי ללכת ולא השקעתי בהרחבות ועכשיו אני אפילו לא מזהה יותר חצי מהקלפים ואין טיולי פאבים.

במקום זאת, חזרתי ל- Blizzard ולבוהמת החופשית הנוצצת שלהם. אני לא מזהה חצי מהקלפים כרגע הודות להיעדרותי הממושכת וההשקה של Goblins vs Gnomes אבל אני חופר בזה בהדרגה, בונה חפיסות שימושיות יותר ויותר וחוזר להרגל לחשב איך להפיק את המיטב היד שלי. התברר שזה משכנע בצורה מעצבנת.

ההתאמות די קצרות, מה שאומר שאתה יכול להתאים משחק ברגעים מוזרים במהלך היום או בזמן שאתה מחכה לארוחת הערב כדי לבשל - יש לי את זה במחשב האישי שלי אבל אני מוצא שגרסת האייפד מקבלת הרבה יותר שימוש. מספר גדול יותר של משחקים פירושו שהתחלתי מהר מאוד להבין את מערכי הקלפים והמטא הנוכחיים. אני לא שחקן נהדר של Hearthstone, אבל אני משתפר, והארטסטון הוא משחק שבו השיפורים האלה מרגישים די ברורים - זו הרגשה טובה.

הדבר האחרון שאני אוהב הוא כמה רגש וניואנסים אתה יכול לקרוא לתוך אפשרויות הרגש המוגדרות מראש. יש את ה"כל הכבוד" האולטרה סרקסטי, ה"כל הכבוד" האמיתי, ה"אופס" הסימפטי, ה"איום" חסר התוחלת שמדפוק ספאם כשאתה דפוק מתמטית, ה"סליחה" הצוהל שאתה חושד שיחזור לנשוך אותך נורא כשאתה מבין שההצלחה תלויה בהגרלת קלפים מסוימת...

הייתי אומר שעברתי שלבים עם המשחק. בשלבים מצאתי את זה משעמם או חוזר על עצמו, אבל במיטבו זה משחק מסודר. אני מתכוון לזה גם מבחינת ההפקה המענגת וגם במובן שיש את היעילות המצומצמת הזו כשאתה או היריב שלך עובדים עם חפיסה חזקה.

חזרה לשלמותמשחקי המחשב הטובים ביותר של 2014.