השלבים המוקדמים שלוולפנשטיין 2: הקולוסוס החדש[אתר רשמי] להראות את אותם דם, אומץ ולב שהיו המפתח להצלחת המשחק הראשון. זה מתואר על ידי פיט הינס של בת'סדה כ"בננות מזוינות", זה משחק של קיצוניות, אבל זה האכפתיות שהוא מפגין בדמויות ובתפאורה שלו שבולטות כייחודיות בתחום של יורי מלחמה נאציים בעלי היסטוריה חלופית. לצד הטיפשות, העפר ושורשי העיסה, יש דאגה מרכזית לאנושות ולאובדן.

בשלבי הפתיחה של המשחק בלאזקוביץ' על כיסא גלגלים. אירועי הסדר החדש הותירו את גופו הרוסה והוא שוב איבד זמן, והתעורר כעבור חמישה חודשים ומצא את עצמו בגיהנום חדש. הוא על סיפון סירת U-Board שנלכדה על ידי חבריו להתנגדות, אך לאחר מכן עלתה על ידי כוחות נאצים שביקשו לחסל אותו. בראש הנאצים עומדת פראו אנגל, שאולי אתה זוכר מרצף הרכבות המתוח ב"הסדר החדש", כמו גם ממפגשים מאוחרים יותר. היא אובססיבית לבלזקוביץ', הידוע בגלי האתר התעמולה כטרור בילי, ויכלה להעיף אותו ואת חבריו מהמים אם לא הייתה נחושה ללכוד ולהשפיל אותו.

הכל יסתיים בהוצאה להורג פומבית מבולגנת ויש תחושה חזקה שבלזקוביץ' יצטרך לראות את חבריו סובלים ומתים אם לא ימסור את עצמו. אין לו שום חשש להיכנע, בין השאר משום שהוא משוכנע שהוא יכול להמציא תוכנית לא משנה כמה קרוב לגוש החיתוך שהוא יתקרב, אבל גם בגלל שהוא לא רוצה להיות אחראי יותר למקרי מוות. מלבד כל הנאצים הוא יורד מכיסא הגלגלים שלו.

אפילו בילי טרור פצוע קשה הוא דבר מסוכן. הפקדים מרהיבים, בקטע הזה, כיסא הגלגלים מתרוצץ קדימה כשבלאזקוביץ' נאבק לשלוט בו ביד אחת, יורק כדורי SMG בידו השנייה. הכיסא מקרקש בקירות, מקשקש במורד מדרגות, וכל תחושת הגוף והמשקל מעולה. תפוס שומר מאחור ולפעמים תתפוס אותם ותרסק את ראשם לעיסה כנגד משענת הכיסא.

התגנבות הורג מכיסא גלגלים חורק. יש אפקט קומי מחריד וגם קתרזיס נואש ואלים. הנאצים מדברים בטונים שקטים על אגדת הטרור בילי; אחד מהם היה חלק מצוות ניקיון שעסק בתוצאות של אחת מתקיפותיו של בלזקוביץ', והם מדברים על האלפים שהוא רצח. ואז, הנה הוא, מתגלגל דרך המטבח, חי באופן בלתי סביר ולא בועט-אבל עדיין הורג. הוא מלאך נוקם זועם, כנפיים קצוצות אך המהות שלמה.

הוא מרגיש כמעט על טבעי, הגו שלו לכאורה משוחזר ומכוסה בפצעים של ניתוחים פולשניים ומלחמה, אבל הנאצים מחזירים אותו למציאות. הזמן שלי עם המשחק הסתיים כשחברי התנגדות אחרים היו נמוכים, כל כך שבורים והתעללו שבקושי היה להם כוח אפילו להתנגד יותר. אלו דמויות שכבר בילינו במשחק אחד להכיר, ולא נראה שכולן יצליחו לצאת מזה בחיים. וזה לא נראה שהמוות יבוא בקלות, או בלהט של תהילה.

וולפנשטיין מסתובב בין גסויות קומדיה לאלימות מצמררת באופן שאמור להיות צורם מאוד, אבל בסצנות הפתיחה הללו לפחות, זה איכשהו עובד. יש סצנה שבה סט רוט הנהדר, הגאלן ארסו של עולמו של וולפנשטיין, מפעיל מלכודות כדי למנוע התקפה תוך שהוא מסביר את המצב לבלזקוביץ' שזה עתה התעורר. הוא מנסה לסכם חמישה חודשים של אימה וטרגדיה, אדם אמיץ בתקופה מפחידה, בעוד הנאצים מתנפצים ומתפוצצים כשהם מנסים להקיף מחסום חשמלי נוצץ. השיחה נמצאת בחזית ומקרי המוות הסלפסטיק ההומוריסטיים המפורשים ברקע, פרט לכאורה מקרי (אם כי מונפש בזהירות רבה) שנתפס במצלמה כאילו במקרה.

הסצנה היא סיכום יפה של הפרשנות הזו של וולפנשטיין. עולם שהשתגע, שהתגובות התקפות אליו הן אלימות קיצונית, צחוק פרוע או ייאוש מוחלט. וכל הזמן, החמלה היא החוט שמחזיק הכל ביחד.

איך החמלה משתלבת בעולם של מחנות מוות, שלטון טוטליטרי, גזענות, דעות קדומות ואימה טכנולוגית, שבו ההתנגדות מבצעת את מעשי הטרור של עצמה ואנו מוזמנים לצקצק על פינוי הקרביים המצוירים? זה בריכוך עיניו של בלזקוביץ' כשהוא מתאחד עם אהובתו ההריונית, בתקווה שהם עדיין עשויים לעשות עולם ראוי לילדיהם, גם אם הם עלולים לאבד את חייהם או את אנושיותם לשם כך. וזה בדמות הכי מפתיעה שהוצגה ברמת U-boat.

בתה של פראו אנגל, סיגרון, הייתה יכולה להיות אסון. היא מוצגת כמשהו שנראה כמו עוד ויז'ואל קומי רחב, פראולין שמנמנה בבגדים צמודים מדי, מתנודדת מאחורי אמה החמורה. אנגל דוחה את בתה על כך שאכלה יותר מדי עוגה ולסירוגין נבוך ומגעיל ממנה, ושם שוב מתגנבת החמלה. עבור אמה, והמשטר החדש, סיגרון היא רק עוד חוסר שלמות בעולם שצריך לנקות אותו. בושה לאידיאל הארי. והיא סובלת מבריונות ומתאכזרים (בינתיים מבחינה רגשית) ובסופו של דבר היא האדם היחיד שאמיץ מספיק כדי לחקור את אמה, ובהרחבה את הרייך כולו. גברים במדים צוחקים וצוחקים עליה, מסגירים את הפחדנות שלהם.

סיגרון היא לא בדיחה, היא גיבורה פוטנציאלית. וזה היופי של וולפנשטיין. חברי ההתנגדות הם אלה שהנאצים היו מתגים מיד כבלתי מושלמים, בגלל צבע עורם, אמונתם, האידיאולוגיה שלהם, צורת הגוף שלהם, או העובדה הפשוטה שהם מוכנים להתנגד בכלל. בטריילר, בלזקוביץ' צריך לשכנע את ההתנגדות שהוא "לא נאצי". הוא סומן כסכנה ואיום אפשריים - שיער בלונדיני, עיניים כחולות - אבל הוא התקבל במהירות. אולי לימדו את ההתנגדות לפחד מהבלונדינית והכחולה אחרי שנים של כיבוש ואכזריות, אבל הם לא שונאים או דוחים את בלזקוביץ'. הם רק צריכים לדעת שהוא בטוח, ולהבין שכן בכך שהוא מרמה אותו לפעולת גבורה חסרת אנוכיות. יש הד למבחן הטומאה של אנגל מ"הסדר החדש", שנשען על יהירות בלעג ואידאולוגיה גזענית. במבחן החדש הזה, החמלה מנצחת, שוב.

אני מקבל את הרושם המובהק ש-Machine Games לא ימשכו אגרופים בתיאור שלהם את אמריקה הכבושה בידי הנאצים. כבר ראינו את חברי הקלאן נהנים מהיום החדש שלהם בשמש, מובא לאור היום על ידי המגן המגן של האמונות הדוחות של הרייך, וזה מרמז שבלזקוביץ' ובני בריתו יירו כמה סמלים אמריקאים כמו גם את צלב הקרס ואת טוטנקופף.

המעט ששיחקתי מבוצע להפליא, וכבר שופע דמיון ותענוגות אלימות. אבל ההערה הבולטת ביותר היא תחושת הגבורה מול הזוועות, והחמלה שמצליחה איכשהו לשרוד את אכזריות הטרור והמלחמה. יש כנות לצד המראות המוזרים של המלחמה המדומה הזו, ומספיק טוב לב כדי לגרום לאכזריות להרגיש אמיתית עוד יותר.

Wolfenstein 2: The New Colossus יצא ב-27 באוקטובר 2017.