אוף,יום קשה. אני לגמרי מבין למה אנשים כועסים, אבל שוב שווה לחכות לעוד כמה פרטים לפני שתחליטו שה-XCOM החדש הוא הסוף של כל מה שקדוש. אולי זה יהיה, אולי לא, אבל אין שום דבר רע בקצת תקווה כנה. היום, לעומת זאת, מהווה את סופו של חלום בן עשור שמישהו יזרוק כסף ממש רציני להחיות את הז'אנר ההיברידי הפנטסטי שיצר X-COM משנת 1994. יש שם עצב גדול - כל כך הרבה רעיונות נותרו למות, שמעולם לא השתפרו בפער הארוך בין אז להיום. אז בואו נהיה מלאי תקווה, בזהירות או אחרת, לגבי XCOM, אבל בואו נרים כוס גם ל-X-COM. אנחנו חייבים לזה כל כך הרבה, ואולי לעולם לא נראה כמותו שוב.לְרַחְרֵח.

זהו הפוסט הראשון מבין שניים הבודקים מדוע אני (ורבים אחרים) מאמין ללא עוררין ש-X-COM הוא אחד המשחקים החשובים והגדולים ביותר שנוצרו אי פעם. נדבר על המשחק עצמו בהשני, אבל קודם בבקשה הרשה לי לפנק את עצמי עם ההקדמה האוטוביוגרפית הזו. זו הסיבה ש-X-COM חשוב לי.

זה מתישהו, הייתי מנחש, ב-1993 או ב-94. אולי זה יהיה קיץ. אני מעיין במדפי המגזינים בסניף של WH Smiths בווסטר, אנגליה. הרבה זמן לא היה לי מחשב, וזו מכונת המשחקים היחידה שאי פעם היה לי בבעלותי מלבד ZX Spectrum לא תקין. הבעלים של זה (טוב, אמא שלי היא הבעלים של זה, אבל מותר לי להשתמש בו בסופי שבוע) הייתה עבורי חוויה מהפכה. אני נואש לשחק את כל מה ששוחרר בשבילו - כמו הרבה אדונים בגילי, 1993-94 הייתה השנה בה הפכתי לגיימר. 365 ימים שהפכו אותי למה שאני.

יש רק בעיה אחת: אני לא יכול להרשות לעצמי משחקים. זה הכל תקליטונים מועתקים ובעיקר, דמואים שהושמעו עד מוות ומעבר לכך. הבעיה היא שגם אני לא יכול להרשות לעצמי מגזינים למשחקים.

אני לא זוכר את המגזין עצמו. מחשב משהו, ברור, אבל זה יותר חומרה מאשר משחק. תקליטונים מוצמדים לכריכה אינם זולים, כך שהמגזינים הנושאים שניים מהם הם דברים נדירים ויקרים. ל-PC Something אמנם יש שניים, אבל זה לא מספיק כדי להקיף את מה שהיה ללא ספק חודש מופרז עבור הדגמות. יש איזה שטויות ישנות שהודבקו בחזית (אולי גרסת ניסיון של Lotus Office), אבל גם הבטחה שתפרסמו לך דיסק הדגמה בונוס אם תתקשר למספר טלפון מסוים ותצטט קוד מתוך המגזין. כגימיק נוסף חכם/אכזרי, מותר לך רק אחד משלושת ההדגמות המוצעות. אחד יעמוד, שניים יפלו. האפשרויות הן Sim City 2000, משהו ששכחתי, ועוד משחק שאני לא מזהה בשם UFO: Enemy Unknown.

ילד, האם אני רוצה את ההדגמה של Sim City 2000. עב"מים? מעולם לא שמעתי על זה. לא אכפת לך. אבל כולם מדברים על SC2K בבית הספר. חייב את זה. לא יכול להרשות לעצמו את המגזין. לא הוגן, לא הוגן. רַעְיוֹן! אני משרבט את מספר הטלפון עם בירו דולף שמצאתי מרחף סביב כיס הבלייזר שלי, ואני פשוט מדפדף בטירוף דרך המחשב. משהו כדי למצוא את הקוד המיוחד כשאחת המורים היותר עצבניים שלי עוברת ליד, קובעת שהפסקת הצהריים הסתיימה (זה דמים לא! נותרו ארבע דקות!) ומצווה עליי לחזור לבית הספר. לא. לא. לא.

הביתה, באותו ערב. עדיין יש לי את מספר הטלפון. אני קורא לזה, לא ממש יודע למה - אני כל כך טמבל מחורבן שאני עלול לנתק את השיחה ברגע שמישהו יענה. למרבה המזל, מכונה עונה. מכונה רגועה, מוקלטת מראש, לא שיפוטית. מכונה שפשוט רוצה שאכתוב את השם והכתובת שלי. אני עושה זאת, התקווה פורחת בחזה היונים המתבגרות שלי. זה הולך לעבוד! ואז... הקוד. הקוד המחורבן. אני אממ ואח לתוך התור, ואז מנתק, רועד. עברתי על החוק! הם הולכים לתפוס אותי! ולעולם לא אקבל את ההדגמה של Sim City 2000 עכשיו!

אני לא יודע כמה זמן עובר. הזמן היה אחר אז. זה אולי עברו רק כמה ימים, אבל זה נראה כמו חיים שלמים. יום אחד מגיעה אליי חבילה קטנה. אני לא מקבל חבילות - זה מוזר ומרגש. אבא שלי מביט בי ובזה בחומרה, מניח שובבות ו/או סחורה. איכשהו, אני בורח עם זה למעלה. אין לי הכי קלוש מה זה, אבל כשאני מקלף את העטיפה, אני מרגל את החלק העליון של תקליטון בגודל 3.5 אינץ'. אין מצב! אחרי הכל, זו ההדגמה של Sim City 2000! הם כנראה טעו איכשהו את היבבות והנשימות הכבדות שלי בתור הקוד הסודי. אני מנצח. אני לגמרי מנצח.

אני מפסיד. זה לא סים סיטי 2000. זה משהו שמעולם לא שמעתי עליו. אני נגעל מזה ומעצמי. עב"מ: אויב לא ידוע? Hopeless Nerd: Playing Games Unknown By Anyone more like. עם זאת, אני קמצן מכדי לאסוף את זה. זה דבר בחינם. יש להשתמש בו בכל מחיר.

אני מציץ בתווית, והלעג שלי מתרכך. יש משהו משכנע להפליא בתמונה של איזו חיית מחושים ענקית עם חלליות לידיים. כמובן שיש בזה משהו משכנע. אני בן 13, למען השם. באטמן מדהים, ואני מקליט את Red Dwarf כל שבוע. חיית המחושים הזו היא הדבר הכי מגניב שראיתי אי פעם.

אני מדבר על התמונה בראש הפוסט הזה, אמנות העטיפה המקורית בבריטניה למשחק שאתה אולי מכיר גם בשם X-COM: UFO Defense. התמונה נוראית. לא ייאמן. בִּלתִי נִשׁכַּח. ושום דבר לא קשור למשחק עצמו, בצורה העליזה והלא רלוונטית הייתה פעם הרבה אמנות משחק.

אהבתי את הדיסק הזה. כל כך צבעוני, מגדלור זעיר של שמחה ותהילה. כמה שבועות/חודשים לאחר מכן, אחרי שהתלהבתי/משעממתי את כולם בבית הספר עם האנקדוטות היומיות שלי על המשחק המדהים הזה שמצאתי, מכר עשיר קונה X-COM. הוא מרשה לי באדיבות להעתיק את זה. ביראת כבוד, אני מעתיק את הדיסק הראשון מבין שלושת הדיסקים שלו מעל דיסק ההדגמה היקר שלי. אני מוציא את המילים 'הדגמה שניתן לשחק' ואת הלוגו של המגזין, ונשאר לי משהו שהוא מושלם לחלוטין.

אני לא מאמין שעדיין אין לי את הדיסק הזה. שילוב של גניבה ותאונה נתן לי את המשחק הנערץ ביותר שלי בכל הזמנים: הדיסק הזה הוא חלק מה-DNA שלי. הגעתו הבלתי צפויה של הדיסק הזה היא כנראה אחד הרגעים הכי מכוננים בחיי הקטנטנים. זו הסיבה שאני עובד עבור Rock, Paper, Shotgun, זו הסיבה שאני מבלה כל כך הרבה זמן במחשב כל יום שיש לי RSI מייסר ביד ימין, וזו הסיבה שטסתי לסן פרנסיסקו כדי לראות את XCOM החדש לפני כמה שבועות (לא, עדיין לא מספר. צפו במרחב הזה). אני לא מאמין שעדיין אין לי את הדיסק הזה.

1993 פעם נוספת. אני חופר את מספר הטלפון הזה ומנסה שוב, בתקווה שהם ישלחו לי באקראי את Sim City 2000 במקום הפעם. עוברים חודשים. שׁוּם דָבָר. רעם.

יעבור בערך עשור עד שאשחק סוף סוף ב-Sim City 2000. לעומת זאת, שיחקתי ב-X-COM לפחות פעם אחת בכל שנה בחיי מאז 1994.