זוהי אמת המוכרת באופן אוניברסאלי (כמו מעמדם של גברים רווקים בעלי הון גדול, כלומר רוצות נשים) שמעבר דירה הוא אחד הדברים הגרועים ביותר שיש לבצע בחיים הבוגרים. ואתה צריך לעשות את זה כמה פעמים! האריזה, הפריקה, המילוי של עיתון ישן במרווחים בין צלחות שבירות: הכל גיהנום. ומגיע עם ההבנה הזוחלת שלחיים שלך יש משמעות רבה שאפשר לדחוס פיזית לתוך כמה קופסאות קרטון.

היי פייב מיוחד במיוחד, אם כך, כדיפורקים, מה שלא רק הופך את האירוע המלחיץ הזה לפאזל מענג, אלא גם מדגים שלחיים ולדברים שלך יש בעצם משמעות מדהימה.

פריקת אריזה לוקחת אותך דרך כמה מהלכי בית בולטים עבור אותו אדם, מחדר השינה של שנות ה-90 שלו בבית המשפחה החדש, למעונות באוניברסיטה שלהם, בית משותף עם מספר חדרים, דירות זוגיות למיטת יחיד וכן הלאה. כל אחת מהרמות הללו רואה אותך מפרק חפצים מקופסאות, אחד בכל פעם, ומניח אותם בבית בחיתוך איזומטרי. אלה מסתבכים יותר - המפלס הראשון הוא רק חדר השינה של הילד, אבל בסופו של דבר אתה צריך להתמודד עם בית דו קומתי עם מטבח נפרד, פינת אוכל וסלון, משרד, חדר ארונות ועוד.

החדרים והפריטים הם דברים יפים, מפורטים ועדינים המוצגים בפיקסלים, ואתגר הפאזל הוא שאתה חייב למקם את כל מה שהוא, פחות או יותר, אמור ללכת. אתה לא יכול פשוט להשאיר את הבגדים שלך בערימה על המיטה ולחשוב, "אלו אגיע מאוחר יותר". אתה צריך לנתק אותם. הצלחות והסכו"ם שלך צריכים להיכנס למגירות במטבח. מוצרי ניקוי נכנסים מתחת לכיור. תלו את המגבת במקלחת. זה מדהים, מספק להפליא, למצוא מקום לכל דבר.

מה שכל כך נפלא ב-Unpacking הוא שבעוד שהוא מספר את הסיפור שלו, הוא גם משאיר לך מקום לכתוב שם גם כמה שורות משלך. בלי שום טקסט, Unpacking מספרת לך על אדם שגדל ומבין מי הם, לפעמים בכאב. אתה שם לב שהם אוהבים לטייל, ואוספים דגמי מזכרות קטנים ממקומות שהם מבקרים. הם אוהבים לאסוף צעצועים. כשהם עוזבים את הבית ולומדים אמנות, הם מתחילים לראות יותר סרטים ולשחק במשחקי וידאו, ואתה רואה את אלה שחשובים להם נשארים איתם לאורך השנים. הם מאוד אוהבים את עולם הרוחות. הם מקבלים יותר ציוד אמנות, טבליות ציור יקרות יותר. תמיד יש להם את חזיר הצעצוע החביב שלהם. החזיר חשוב.

בתוך זה יש כמה סיפורים סביבתיים מתוחכמים באמת על מי אתה חי איתו, ואיך זה מרגיש לפנות מקום למישהו בחייך לעומת מישהו שלא יפנה לך מקום. איך זה מרגיש לחזור לבית ההורים ולהבין שאתה לא חלק מזה יותר. זה כמה דברים נפלאים לחלוטין. אבל סביב זה, יכולתי להתחיל לדמיין דברים על האדם הזה בעצמי, ולהכניס אותם למשחק. "אלה הנעליים האהובות עליהם, אלה שהם נועלים הכי הרבה, אז אלה תמיד הולכות בקצה המיטה כאן". או: "הם אף פעם לא באמת משתמשים במחבת הזו, אז זה תמיד הולך בחלק האחורי של הארון." הרגשתי ש- Unpacking מזמינה אותי להיות שובבה, ואהבתי את זה.

אחרי הכל, היכולת לעסוק במשחק היא אחת הסיבות שאני אוהב משחקים, וכל כך הרבה משחקים לקחו את עצמם כל כך ברצינות שלעתים קרובות אני שוכח את זה. Unpacking הוא משחק מתחשב להפליא, מקסים שהוא גם אמפתי וגם בר קשר. אתה מזהה הרבה מהמקומות והתחושות שאתה רואה במשחק הזה. ואתה נקשר כל כך לאדם שעושה את הפריקה שאתה מתרגש כשהדברים הולכים לו טוב, שמחים כשהם עוברים לגור עם אנשים שנראים כיפיים, רוצים לדפוק על הזכוכית כשברור שהשותף החדש שלהם לדירה הולך להיות נורא. ואתה צועק משמחה כשאתה מתחיל לפרוק חדר אחד מסוים בבית האחרון. אתה מתאר לעצמך איך מישהו אחר יכול לראות את חייך באותה צורה.

יש אכפתיות בכל קו של פריקה, בספל העתיק שאתה מכיר בתור The Mug You Always Keep Your Tooth In, האופן שבו האופנה של האדם הזה משתנה קצת עם הזמן, עיצוב הסאונד שרואה את הסכו"ם מתרוצץ כאשר אתה שם. זה רחוק, או שהנייר מרשרש בכל פעם שאתה בוחר משהו חדש. כל קופסה חדשה, כל פריט חדש שאתה שולף, הוא הפתעה קטנה, אוצר קטן ומעודן. כל חדר שאתה משלים ב-Unpacking הוא כמו לקרוע ביצת קינדר ולבנות בזהירות את הצעצוע שבתוכו.