הרשימת המוזמניםלפגישת משחקי הווידאו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בבית הלבן היום שוחררה. וזה מראה מצער, כולל שמות מקבוצות תמיכה בצנזורה ימנית ידועה לשמצה, ואף לא מומחה מוסמך אחד לנושא.

בעקבות הירי הטראגי בתיכון מרג'ורי סטונמן דאגלס לפני שלושה שבועות, טראמפהשמיע כמה הערות נטולותעל ההשפעות של משחקי וידאו אלימים על התנהגותם של צעירים, מה שגורם לרבים לתהות אם הם נשלחו איכשהו אחורה בזמן עשרים שנה. למרות מחקרים מפורסמים רבים שפורסמו במשך עשורים שלא הראו שום קשר בין משחקים לאלימות בעולם האמיתי, ולמרות שאף ירי בבית ספר לא היה קשור אי פעם באופן אמין למשחקי וידאו אלימים (למרות טענות לא נכונות רבות של העיתונות העולמית), הרעיון העייף של פעם במחשבה נתנו חיים חדשים.

טראמפ הודיע ​​מאוחר יותר שהוא נפגש עם חברי תעשיית משחקי הווידאו כדי לדון בעניין, אבלעבודה נהדרת של קוטאקוחשף במהירות שאף חברה המעורבת ב-ESA (המייצגת כמעט את כל המפרסמים הגדולים בארה"ב) לא נשאלה. בעקבות מה שכנראה היה התחבטות מטורפת, הבית הלבן אסף רשימה של משתתפים לפגישה רשמית כדי לדון בעניין, וזה גורם לקריאה קודרת. וכולל את הבוס של אחיו של הנשיא טראמפ.

הרשימה המלאה כוללת שלושה חברי קונגרס רפובליקנים, הסנאטור מרקו רוביו, הנציגה ויקי הארצלר והנציגה מרתה רובי.

ואז באים נציגי התעשייה: מנכ"ל Take-Two, שטראוס זלניק, מנכ"ל ZeniMax רוברט אלטמן, נשיאת ESRB, פטרישיה ואנס, ומנכ"ל ESA, מייק גלאגר. לא רשימה עלובה בשום פנים ואופן, אם כי מעניין לציין את התסבוכת הנוספת שרוברט אלטמן בכיר לאחד רוברט ס. טראמפ, במועצת המנהלים של ZeniMax.

הבעיה האמיתית מגיעה כאשר אתה מסתכל על שאר המשתתפים, שבסופו של דבר אתה צריך להניח שהם מייצגים את "הצד השני", בהתחשב בהיסטוריה המוזרה שלהם. בואו נעבור עליהם אחד אחד.

סא"ל דייב גרוסמן (בדימוס), מחברם של "על הריגה: המחיר הפסיכולוגי של למידה להרוג במלחמה ובחברה" ו"דור ההתנקשות: משחקי וידאו, תוקפנות והפסיכולוגיה של ההרג".

גרוסמן (לא, לא זה מ-LucasArts) ידוע בעיקר בזכות הספר הראשון שהוזכר לעיל, שנדרש קריאה לאימון ה-FBI, ומתוך עמדתו הבלתי מסויגת בוחן את הרתיעה המולדת של אנשים מלהיות מוכנים להרוג, במיוחד בהתמקדות במלחמה. ספרו השני, לעומת זאת, הוא מיזם מזויף יותר בשם "תפסיק ללמד את שלנוילדיםTo Kill: A Call to Action Against TV, Movie and Video Game Violence, שנכתב ב-1999, שמעלה טענות שמשחקי FPS (וגיימינג בנשק קל) משתמשים בשיטות דומות כדי לאמן אנשים להרוג כפי שנהוג בצבא, ולהקשיח ילדים למעשה הרצח. אלו הן טענות שכל מדע אמין הוכיח עד כה כלא נכונות, וטענות שהוא חוזר בספרו האחרון, השני שהוזכר לעיל.

הסיבה שאנחנו יודעים שהטענות האלה כל כך מזויפות היא שמשחקי וידאו אלימים משוחקים בכל רחבי העולם, אבל הבעיה של ירי בתיכון מוגבלת כמעט למדינה אחת בלבד. ואכן, למרות שהירי בתיכון בארה"ב תכופים כל כך מטרידים, הם עדיין מייצגים פעולות של שבריר של שבריר של שבריר אחוז מכלל הצעירים שמשחקים במשחקים אלימים, מה שמצביע על כך ששני משחקים אלימיםאל תעשהלגרום לאדם לבצע מעשים אלימים, או אם הם מעורבים, חייבים להיות מעורבים רבים אחרים וגורמים משמעותיים אחרים שאינם זוכים להכרה.

מטרת הליבה של גרוסמן היא להפחית את האלימות בחברה, וזה ראוי לשבח, אבל על ידי משחקי שעיר לעזאזל ללא בסיס של ראיות, סביר יותר שהוא יסיח את דעתו מזיהוי הגורמים האמיתיים ובסופו של דבר יבשיל את הכוונות הטובות שלו.

מר ברנט בוזל, המרכז לחקר המדיה

כאן הדברים מתחילים להיות מדאיגים יותר. המרכז לחקר המדיה הוא השם התמים לארגון מאוד לא נייטרלי, שמשימתו היא "להוכיח - באמצעות מחקר מדעי מבוסס - שהטיה ליברלית בתקשורת אכן קיימת ומערערת את הערכים האמריקאים המסורתיים". כפי שאתה יכול לדמיין מתוך מטרה קונספירטיבית וחסרת היגיון שכזו, קבוצה שמרנית פוליטית זו, הממומנת על ידי קבוצות שונות פוליטית שמרניות אחרות, מונעת מרצונם לראות את מה שהם תופסים כנוצרי, ערכים אמריקאים מחליפים את אלה שהם מחשיבים ליברלים. ברנט בוזל הוא המייסד של הארגון, שמבקש להשפיע על תכנות שהם לא אוהבים באמצעות חרמות פרסומות ולחץ על רשתות. ואכן הוא אדם שעלה לפוקס ניוזלתאר את הנשיא אובמהבתור "מצחן גטו רזה".

הוא גםיכול להיות עסוק מדילכתוב את כל המאמריםשעליהם מופיעים שמותיו. וכמובןזינק להגנתו של גרג ג'אנפורט, המועמד הרפובליקני למושב הקונגרס של מונטנה, כשתפס עיתונאי בגרונו והשליך אותו ארצה. עוד אחד? בַּטוּחַ. בשנת 2016הוא נאם בכנס "הכרזה 16" של הגופים הדתיים הלאומיים, בפאנל שנקרא ללא אירוניה "רצח עם נוצרי" - חולק ועידה עם קבוצות אנטי-להט"ב כמו Alliance Defending Freedom, המועצה לחקר המשפחה ואיגוד המשפחה האמריקאי, שכותרתו "קבוצות שנאה" על ידי המרכז לחוק העוני הדרומי, יחד עם דוברים מפורסמים נגד הומואים כמו הכומר רפאל קרוז וסטיב דייס, וקבוצות אנטי מוסלמיות כמו המרכז למדיניות מאובטחת. זמנים טובים.

מליסה הנסון, אמא ממועצת הטלוויזיה של ההורים

סוף סוף היא מליסה הנסון, סתם אמא, מקבוצה שנקראת מועצת הטלוויזיה של ההורים. אה, וגם מנהל קמפיין האחריות למפרסמים שלו, ומנהל התוכניות שלו, ומנהל מחקר לשעבר, שהפיק כמה "מחקרי PTC פורצי דרך" כמו "הצינור הכחול" ו-"TV Bloodbath". ואורח קבוע בפוקס ניוז, ובתחנות רדיו דיבור ימניות שונות. ודוברת של הארגון. אבל רשום כאן כ"אמא".

אבל מי הם מועצת הטלוויזיה של ההורים? למה, הם קבוצת תמיכה בצנזורה שהוקמה על ידי, אה, אחד ברנט בוזל. כן, מעבר לכל אמינות, הבית הלבן הזמין אנשים משני ארגונים שהקים אותו אדם בניסיונותיו לחפש הבנה של התפקיד שמשחקי וידאו אלימים ממלאים באלימות בעולם האמיתי. קבוצות לא אמינות לחלוטין, לא מדעיות עם אג'נדה ברורה לקדם את השמרנות שלהן. הנסון עבד בעבר גם עבור המרכז לחקר המדיה, כי כמובן.

וזהו.

מה שכל כך בעייתי כאן הוא מה הבחירה הזו מייצגת. זה שיהיו ראשים מדברים של פוקס ניוז אולטרה-ימניים זה לא כל כך העניין, כמו שזה מדכא ומדכא. זה שבניסיון ללמוד על כל קשר אפשרי בין משחק לאלימות בעולם האמיתי, אף מומחה אמין אחד בנושא לא ישחק תפקיד. בטח, ה-ESRB, ESA, ZeniMax ו-Take-Two יתמכו במשחקים, אבל כמובן שהם יעשו זאת! זה האינטרס הפיננסי שלהם לעשות זאת, ולא יהיה מהימנות לדיון יותר מאשר הימנים המטומטמים יהיו נגדם. לא הייתי סומך על Take-Two שיגיד לי אם משחקים מסוכנים לשחק - כל המודל העסקי שלהם מסתמך על הנכונות של אנשים לקנות משחקים אלימים!

אבל זה מחמיר עוד יותר כאשר ה"צד" האחד מאויש במלואו על ידי נציגים של המושקעים במכירת משחקים אלימים, כי זה נותן את הרושם שה"צד" השני הם המומחים היותר חסרי פניות. ברנט בוזל עשוי בהחלט להרוויח את כל כספו על ידי התנגדות לתקשורת, אבל תיאורטית אין לו עניין כספי בהרחקת משחקים אלימים מהמדפים. (אם כבר, המודל העסקי שלו יהיה מאוים מחוסר דברים להתנגד להם.)

אם לא תשאל אף אחד מכל עשרות על עשרות קבוצות מחקר חסרות פניות שהשקיעו מחקר קפדני בנושא זה, כדי לתת עדות מומחים לפגישה, שום דבר מועיל או פרודוקטיבי לא יכול לצאת מזה. מה שיש לנו כאן הוא שלושה רפובליקנים שנפגשים עם שלושה רפובליקנים נוספים כדי לאשר את אי הסכמתם עם האנשים שמרוויחים ממשחקי הווידאו האלימים. יש כל כך מעט דרכים שזה נגמר טוב.

תמונה עליונה באדיבותאלכס פרוימוס.