זה משהו שאני עושה/נהנה ממנו(?) באופן פרטי בלבד, חלק כי זה נראה מביש וחלק כי אני לא ממש מבין למה אני עושה את זה. לאנשים רבים יש שלדים מרגשים בארון, אבל כל מה שיש לי זה כמה קופסאות מאובקות שעליהן כתוב 'הסברו' ו'טאקרה' שאני ממש צריך להסתובב באיביי. הרבה מאוד מבוגרים אחרים אוהבים את רובוטי הצעצועים האלה וגם את היקום הבדיוני שלהם, אבל הם לא מתביישים בזה ואין שום סיבה שהם צריכים להיות. אני מקנא בהם שהם נהנים ממה שהם נהנים, כי אני לא. כי זה לא מה שאני רוצה להיות. כי אני רוצה להיות חכם ותרבותי יותר, מה שזה לא משנה, אבל במקום זאת אני עושה דברים מרצוני כמו לשחק ב-Transformers: Rise of The Dark Spark.

כי את יום העבודה הזה אפשר היה לבלות במשחק אחד או אפילו כמה משחקים נועזים, חכמים, מוזרים או מעוררי השראה או נועזים, מטומטמים, מעצבנים ונשכחים אבל לפחות הם ניסו משחקים מכל מספר מקורות אחרים, ואשר לא רק מגנטים מזומנים ששוחררו כדי להתחבר לסרט שהוא כמעט בוודאות תהומי בכל רמה מעבר לבומבסטי השטחי.

כי פשוט הייתי צריך ללכת ולשחק את Rise of the Dark Spark למרות שכל טריילר שראיתי עבורו נראה משעמם כמו Gobot, למרות שאפילו הכתובית העלובה של Verb Of The Adjective Noun שלו נשמעה כאילו היא נוצרה על ידי גיליון אלקטרוני, למרות שאני מאוד מודע לכך שעבר כל כך הרבה זמן מאז שכתבתי משהו במעט גונזו או תחקיר או בכלל מחוץ לאזור הנוחות שלי ב-RPS. במקום זאת, המשכתי ישירות לאזור הנוחות שלי, וזה גרם לי מאוד לאי נוחות. כי בגלל הדברים חסרי התכלית המופלאים שאני עושה.

במידה רבה, כור המצרף שבו אני מוצא את עצמי כעת אינו אשמתו של המשחק הזה, אלא הוא מאוד מעשה ידיי, התמודדות מסוימת שעברה זמן רב מול הרגל בן אדם שאני באמת יכול לעשות עם השארתי מאחור. (אבל כנראה לעולם לא יעשה זאת לגמרי, כי הם מייצרים יותר ויותררובוטריקים 'יצירת מופת' מהונדסים להפליאשמכוונות לייזר כדי לשאוב כסף מהארנקים של אנשים כמוני.) מצד שני, אם שלוש השעות שלי בערך עם המיזוג המגושם הזה של היקום הנורא של סרטי מייקל ביי והמלחמה המתאימה אך הנשכחת למען/נפילת משחקי סייברטרון כללו אפילו דבר אחד שרציתי לספר עליו לאף אחד, אולי בכלל לא הייתי שקוע במשבר הקיומי הזה.

שלוש השעות הראשונות שלו לא כוללות דבר אחד שאני רוצה לספר עליו לאף אחד, לפחות ברמה שמעבר לתלונה. ככה: הכל נראה אפל וחסר עליזות, והכל נראה בעצם אותו דבר, וגם כשאני בחדרים הכי גדולים שלו ומשחק בתור בחור שיכול להפוך למטוס, אני מרגיש כמו צרעה תקועה בצנצנת ריבה.

ברור שאני לא יודע מה רובוטריקים: פועל של שם התואר מנסה לעשות בהמשך. אולי המשחק מתמלא לפתע בסטפסים מדהימים, או בשירות מעריצים חסר מעצורים, או אם יש מפגש בין שני Optimus Primes או Grimlocks שונים זה הדבר הכי מרגש מאז ש-Unicron התפוצץ. אולי אני לא הוגן. יש כל סיכוי שאני לא הוגן. אבל ישו, כשהמבנה של כל מה שבא לפני זה הוא 'היכנס לחדר גדול / מופיעים גלים וגלים של אויבים זהים ברובם / מתים לא מעט / חוזרים למחסום / נסה שוב / דלת נפתחת / חוזר על עצמו' כל מה שאני יכול לחשוב הוא ' מה אני עושה עם עצמי?' ו'למה?' ולמה. ותפסיק. אני חייב להפסיק.

יש נקודות ניסיון ודברים שאפשר לפתוח, אבל כולם רק רובים שעוברים pew pew pew בחדרים הגדולים המלאים בגלי אויבים בצורה אחרת, ולא אכפת לי מאף אחד מהם. אכפת לי קצת לפתוח את מודל הדמות הקלאסי של דור אחד Optimus Prime, כי איפשהו עמוק בפנים, משם נובעת הבעיה הזו, אבל אני יודע שזה לא באמת ישנה כלום ואני יודע שהיא כבר הייתה ב- המשחק הקודם בכל מקרה - הרבה מאוד של Rise of the Dark Spark פשוט ממוחזר, למעשה.

אני יודע שאני יכול לעשות דברים טובים יותר עבור עצמי ודברים טובים יותר עבור האתר הזה. יחד עם זאת אני יודע שאולי הפוסט הזה הזהיר כמה אנשים לעשות את מה שעשיתי, ואכן להוציא כסף כדי לעשות את מה שעשיתי, ואני מקווה שיש בזה איזשהו ערך.

רובוטי צעצוע. משחקים שבהם אני יורה שוב ושוב באקדח לעבר אנשים עד שאין יותר אנשים. אני יכול לעשות יותר טוב. אני חייב להשתפר. אני אעשה יותר טוב.