זו דלת ישנה מוזרה. הוא הפוך, בתור התחלה, ויש לו ריח קלוש של בשר פלמינגו. יש לך הרגשה איומה שאולי זו מטפורה למשהו. אבל שום דבר מזה לא באמת משנה, כי זו פשוט דלת קטנה וסדוקה, ואתה רוצה לשמוע עוד את הריף הקונטרבס החולה שפשוט נשמע מבפנים.

הו כן, הדלת הזו הולכת לקחת אותךסיפורים מהעיר מחוץ לשיא: כרך ראשון.

צפו ביוטיוב

נייט:אחת הדרכים הפחות אהובות עלי לתיאור מדיה היא הדבר שבו אנשים אומרים "זה כמו x, על חומצה", או "אני רוצה קצת ממה שהם עישנו כשהם הכינו את זה". 90% מהמקרים, מה שהאדם מתכוון הוא "היו אלמנטים סוריאליסטיים", ולחוויה המדוברת יש כל קשר לסמים בפועל.

אבל אוף-פיק סיטי, אני יכול לומר, עם קצת ניסיון מתון בתור איש סמים בצעירותי, היא באמת פסיכדלית. זה לא אומר שזה משחק סמים, או לעשות את מה שהרגע התלוננתי עליו ולרמוז שהיוצר קוסמו D נמעך מהערמונים שלו בזמן הכנתו. לא: אני אומר שלפחות לטעמי, המשחק הזה הצליח לעורר כמה מאותה מוזרות עמוקה, ועומקים מוזרים, כמו מאמץ גדול על כמה פטריות פסילוסיבין.

זהו משחק על להסתובב בחלק קטן של עיר יוצאת דופן, אינטראקציה מתונה עם דברים ושיחות עם אנשים, עד שמגיעים למסקנה. שום דבר יוצא דופן לא קורה מבחינת הפורמט, זה מה שאני אומר. או הסיפור. בכנות, עשרה חודשים בלבד לאחר הנגינה, הייתי מתקשה לקשר את העלילה אליך, חוץ מלומר שהיא כרוכה במוזיקת ​​ג'אז.

אבל התְחוּשָׁהמכל זה - שמי הלילה, והארכיטקטורה, והמצוינות הנוזלית הנוכחת תמיד של המוזיקה של Cosmo D עצמה... קריקי. זו יצירת מופת. רק לחשוב על מחטף של המנגינה שמתנגנת בתחילת המשחק, מעלה את זר הפרחים של כל העניין לראש כאילו אני סוג של טורבו-פרוסט שלועג לפח שלם מלא במדלינים.

וכאן נכנס לתמונה עניין הסמים. פעם ביליתי ארבעים וחמש דקות מדהימות בבהייה בכמה גרגרי אורז שנשפכו, במדרגות של בית בוונדסוורת', וחשבתי באינטנסיביות על הרעיון של קרקסים. כנראה רגע ארצי למדי מבחוץ, בלשון המעטה. אבל מתוך הראש שלי, זה היה נשגב במובן האמיתי של המילה, ועורר תחושה שלעולם לא אוכל לחיות מחדש, או לתאר לבן אדם אחר.

באופן פחות מלא, אני מרגיש אותו דבר לגבי אוף-פיק סיטי. זה, אפשר לטעון, מצב תודעה שונה: משהו ספציפי וחזק, שאפשר לשחק דרכו פעמיים בזמן שיידרש לי לעשות עבודה גרועה בהסברה.

וכדאי לך. מכיוון שזהו מצב תודעה אתה יכול לעשות בלי שום דבר פזיז יותר מבחינה נוירולוגית מאתחול המחשב. אז קדימה: לכו והתנסו במשהו שמעולם לא חוויתם בעבר. אתה תודה לי.

אליס0:עכשיו, מעולם לא הכנתי פטריות בשדה במידלנדס, אבל ביליתי הרבה זמן במיטה. אז בעיני, המשחקים של Cosmo D לוכדים סוג של היגיון חלום: דברים עשויים להיראות מוזרים אם תוציא אותם מהקשרם, אבל הגיוני לחלוטין היכן שהם נמצאים. הוא לוקח אותנו למקומות מסנוורים, מרגשים, מוזיקליים שהם כל כך עצמם שאין בהם שום דבר מוזר, זה פשוט איך שהם. העולם בולע אותך, ואיזה עולם!

בעוד נייט הוא עולה חדש, אני מעריץ של המשחקים של Cosmo D כבר עידן ועידנים. אני מעריץ את המראה הנועז, הוויברציות המרושעות והמוזיקה המפוצצת שלהם. אני כל כך שמח לגלות מוזרויות וסודות בזמן שאני חוקר. אבל מה שגורם לי לחזור הוא האנושיות שבלב משחקיו: המאבקים היומיומיים של אנשים מוקפים ומרוסקים בכוחות אכזריים ואנוכיים שאינם בשליטתנו; איך מוזיקה ויצירתיות ואמנות יכולים להרים אותנו; ההנאות של אנשים שהם עצמם לגמרי; הסיכונים של אדישות וגם של אובססיה; ולהיות מוכן לפיצה.

זה לא בסדר שמשחק שכולל שוקולד ומוחות סינתטיים כתוספות לפיצה גורם לי להסתמך על דיסק לוהט עכשיו.