המשחק מאחורי דלת מספר 18 של לוח השנה של RPS Advent כאן כדי לעזור. כַּנִראֶה.

שֶׁלָהאליזה!

מאט:אליזה היא תוכנית ייעוץ וירטואלית. אתה משחק בתור אוולין, שנשרפה מהעבודה הטכנולוגית שלה ועכשיו עובדת כנציגה אנושית כדי לספק את הצעות הטיפול הממוחשב של אלייזה. בסוף המשחק, נטשתי את השאיפות הגדולות שלי לשנות את העולם. לא בגלל שחשבתי שניסיון לא יכול לנבוע טוב. לתוכניות של ענקיות טכנולוגיה כמו סורן ורינר היו את המלכודות שלהן ובעיות הפרטיות שלהן, אבל נבעו ממטרה אמיתית ובעלת פוטנציאל להשגה לשפר את חייהם של אנשים.

אף אחת מהתוכניות לא הפריעה באמת. שניהם התייחסו לטיפולים שלהם כאל עצירות, וטייח על החברה השבורה אלייזה מתאמצת מאוד לשקף. הם עשויים לעזור לאנשים עם הבעיות שלהם, אבל שורש הסבל טמון לעתים קרובות כל כך במערכת, ותמיד לא מטופל. זה לא רלוונטי שטכנולוגיה עומדת לרווח.

לאנשים שאתה פוגש באלייזה, דעותיהם וערכיהם עיוותו על ידי עולם שאינו רוצה אותם. היכולת של אוולין לזהות זאת, לספק חיבור במקום אלגוריתם, הפכה את הבחירה הסופית שלי לקלה. היה ברור איזה מסלול היא תמצא יותר מספקת, וברור שלעולם לא אחלום להכחיש את זה בפניה.

אליזה הוא משחק על להבין מה חשוב. עד שביליתי שלוש שעות לעשות את זה עם אוולין, הכי היה אכפת לי ממה שחשוב לה.

חֵטְא:ביליתי את רוב חמשת הימים האחרונים לסירוגין בין התמודדות לבין נפילה על הרצפה בבכי. הלוואי והייתי מגזים. אלייזה עוסקת באנשים כמוני.

בשנה האחרונה בערך, הייתי כמו אוולין, מתחייב שוב לזרם העולם אחרי שנים של בידוד ואבל. התהליך האיטי והבלתי נראה של קרישה ותפירה ונפתח בפחד לעולם שאכזב אותך כל כך קודם.

במקרה הגרוע שלי, כמו השבוע, אני כמו דארן. הלקוח החד-פעמי שפשוט מתגבר עליו מדימוּדָעוּתעד כמה העולם נורא, עד כמה עגום התחזית עבור כל כך הרבה אנשים, ללא סיבה מוצדקת, לתפקד מבלי להתפרק. הכל יכול להיות בסדר אבל אז פתאום אתה צריך לצאת מכאן, ולנסות לרוץ הביתה, לוותר ולהתמוטט ברחוב 50 מטר מהבית שלך, חצי מקווה שאיזה עובר אורח יציל אותך איכשהו, חצי מקווה שאתה יכול פשוט לשכב כאן עד שהכל ייפסק.

לא פעם הרגשתי כמו מאיה, האמנית המודאגת שחצי מאמינה ביצירה שלה אבל כל כך נאבקת לאהוב את עצמה שזה אף פעם לא נדבק. היא מזכירה לי גם חברה יקרה, במיוחד בשיחה אחת שהיא מנהלת עם חברה שלה, שיכולה להילקח ישר מאחד משלנו, לפני שנים.

מדי פעם, במיטבי, הייתי כמו נורה. גיליתי את החרא שלי והקשבתי, והושטתי יד והייתי שם כדי לעזור למישהו אחר למצוא את הדרך שלו, מבלי לכפות עליו את שלי.

אבל בעיקר, אני כמו אוולין. אבוד, אבל מסמן דרך. בודד, אבל זקוק לבדידות. רוצה לעזור לאנשים, אבל לא יודע איך, וממילא להיות פצוע מכדי לתמוך במישהו אחר. כואב לדעת כמה עוד אתה יכול לעשות, אם רק לא היית כואב כל כך. אבל היא משתפרת.

אוולין מגיעה לצומת דרכים בסוף אלייזה, וזה תלוי בך להחליט באיזו דרך היא תלך. רוב הזמן כשרומנים חזותיים מבקשים החלטה מהסוג הזה זה מרגיש מאוד מלאכותי. אצל אלייזה זה מרגיש נכון. זה תמיד היה על אוולין לחזור לחיים ולהחליט מה לעשות עם זה.

כמה מהסיומים הם, לדעתי, אבסורדיים בכוונה. אין סופים רעים, אבל בני זוג כל כך מנוגדים לרוח הסיפור שאם תבחרו בהם, זה כמעט מרגיש כאילו הוא משתין. הם פתרונות טכנוקרטיים לבעיות שלא ניתן לפתור על ידי המצאת הצעצוע הנכון או פתיחת העסק הנכון. שיקוי קסם שקיבלו סיבוב מדע בדיוני. אבל הגברים שמוכרים את השיקויים הם חלק מהבעיה.

הסופים האחרים עובדים בשבילי. חברתי היקרה דבורה הלכה עם הסוף האצילי, שבו אוולין מנסה לקחת עוד יותר על כתפיה כדי שתוכל לעזור לאנשים. דבורה קלאסית. אני מעריץ את הסוף הזה אבל לא יכולתי לעשות את זה. אוולין שלי עברה מספיק. היא ברחה עם נורה. חברים, אוהבים, זה לא מפורש וזה לא משנה. זו הייתה החלטה להתפייס, להביא את מיטב עברה לעתיד חדש, עם מישהו שדואג לה. זו הייתה החלטה להשתפר.

אני רוצה להיות כמו נורה שוב.

מחפשים דלת אחרת? חזור ל-לוח השנה של RPS 2019!