בכל יום שני, כריס ליווינגסטון מבקר במשחק גישה מוקדמת ומדווח עם סיפורים על כל מה שהוא מוצא בפנים. השבוע, קרבות RPG איזומטריים מבוססי-תור (וניסיון להימנע ממנו).עידן הדקדנס.

דמיינו לעצמכם שאתם יוצאים מחנות ומגלים שלא רק כייסו אתכם בזמן הקניות, אלא שהפריט היקר שקניתם הוא למעשה תכשיט חסר ערך. כשאתה מתלונן בפני שומר עיר, הוא חושדאתההגנב האמיתי, וכאשר אזרח ידידותי מציע לעזור, עד מהרה אתה מוצא את עצמך בסמטה מוקפת בריונים חמושים. קרעו אותך, נשדדו, האשימו אותך, הוטעו ונדקרו אותך למוות, והכל באחר צהריים אחד. ברוכים הבאים לעידן הדקדנס! ציטוט מהמדריך נראה הולם: "זכור לשמור, אתה הולך למות בקרוב."

פיל חלש זה שמי, ולמות בקרב זה המשחק שלי! זה עתה נהרגתי בקרב מבוסס תורות תריסר פעמים על ידי אותו אויב יחיד... וזה רקשֶׁל מוֹרֶה. זה נכון, ה-NPC שקיים אך ורק כדי להראות לי את החבלים חנק אותי איתם שוב ושוב. עידן הדקדנס מעביר את המסר שלו: עסוק במשחקי חרבות רק כמוצא אחרון. אתה לא איזה לוחם כמעט בלתי מנוצח ולא תצלח את דרכך בין עשרות אויבים. לחימה זה מסוכן. הימנע מזה. אתה בן תמותה. תתנהג ככה.

אני משוכנע! אני נותן לפיבל פיל כמה נקודות מיומנות בהתחמקות (כך שאם מישהו יפנה אליו, אני מקווה שהוא יחמיץ), מפזר כמה בלוק (על המכות שהוא לא יכול להתחמק), ואת השאר אני משפך ישירות לתוך פיו, מחזק את כישרונותיו בנימוס, רחוב ושכנוע. אם נימוס לא מצליח להרגיע מישהו, אני אנסה להיות מגניב. אם הישרדות נכשלת, אנסה לשכנע אותם לא להרוג אותי. אם שום דבר מזה לא יעבוד, ובכן, לפחות יהיה לי סיכוי קלוש לא להיות משופד.

אני הולך להיות מעורפל, כאן, כי אני לא רוצה לקלקל שום סיפור או הפתעות. במילים אחרות, אני רוצה שתסבול כמוני. בוא נגיד, פיל חלש מגיע לעיר, פוגש כמה אנשים ומקבל את המשימות שנתן לו. זה מה שהוכשרנו לעשות במשחקי RPG, נכון? לפגוש אנשים, לקבל את המשימות שלהם, לפתור את הבעיות שלהם, להשלים את המשימות שלהם ולקבל תגמול? יָמִינָה.

דברים הולכים בדרכי לזמן מה. אני מרוצה מהמיומנויות המבוססות על הפה שלי: כיוון רחוב, שכנוע וכללי נימוס, כולם נתנו לי המון אפשרויות דיאלוג נוספות, ועזרו לי לנווט כמה משימות בבטחה. אני מוציא תרמית קטנה. אני מדבר בדרך החוצה מכמה שריטות. אני משכנע אדם מטריד לעזוב את העיר, כאילו אני מהווה עבורו סכנה פיזית כלשהי אם לא. כל ההצלחה הזו מבלי לשלוף נשק!

אני יכול גם לראות נתיבים אחרים שנמנעת ממני ללכת בגלל שאין לי את מערכי הכישורים הדרושים. גילדת המתנקשים המקומית אפילו לא תיכנס לפגישה כי אין לי מוניטין של הרג אנשים. למשימה אחרת יש כמה דרכים ברורות להצלחה, ואני מנוע מלטייל באף אחת מהן כי הכישורים הנדרשים (התגנבות, ידע או תחפושת) פשוט אין לי. ברור שזו לא Oblivion, שבה אני יכול להיות חובב כל המקצועות וראש כל הגילדות. זה מרגיש מוזר שצריך לנטוש לגמרי מסע, אבל זה גם הגיוני במידה מסוימת. אני פשוט לא יכול להצליח בכל דבר.

משהו אחר ב-The Age of Decadence מתברר אט אט, והמשהו הזה הוא כזה: כל NPC במשחק הזה הוא שקרן מטונף ומלוכלך ובלתי אמין. אני קונה משהו יקר ממישהו, רק כדי לגלות אחר כך שסובב אותי המוכר. אני עוקב אחרי אדם ידידותי לכאורה מעבר לפינה ובסופו של דבר מוקף בבריונים ורוצחים. אני מקבל כייס ורודף אחרי הגנב רק כדי שהוא יאשיםלִישל גניבה, ומשמר העיר לוקחשֶׁלוֹצַד.

אפילו חלק מההצלחות הקודמות שלי חוזרות לרדוף אותי. הבחור הזה ששכנעתי לעזוב את העיר? כן, הוא עדיין כאן, הואשונאאותי, והוא ממרר את חיי בכך שהוא מנטרל חלק גדול מהקונאומנות שלי ומחרבן את כל המוניטין שלי. אפילו ללכת בשביל הלא אלים, המשחק הזה הוא לא פיקניק, אלא אם כן זה פיקניק מכוסה נמלים שמתנהגות ידידותיות, מפתות אותך לסמטה ואז מוציאות אותך מהכלים.

למרות שהוא מאתגר כמעט מכל הבחינות, המשחק לא הרגיש לא הוגן בשום שלב. בלחימה, אני פשוט לא כל כך מיומן. במערכות יחסים, אני יותר מדי בוטח. לפחות למשחק יש חוש הומור טוב. בהרבה משחקי RPG, לחימה בחולדות ענקיות היא טקס מעבר, אבל NPC נראה מבולבל לחלוטין כשאני שואל על לחימה בכמה. בפעם אחרת, הורדתי את השריון בכוונה למכור אותו, וכך אני מתרוצץ בעיר בתחתונים. רוב המשחקים לא נותנים עין על זה, אבל שומרי העיר למעשה עוצרים אותי ואומרים לי ללבוש בגדים ארורים.

יש קצת חיסרון של RPG שבו נראה שאתה לא יכול לסמוך על אף אחד: אתה בסופו של דבר לא סומך על אף אחד. מתתי כל כך הרבה פעמים בעימותים, ארבו לי כל כך הרבה פעמים על ידי בריונים, וניצלתי כל כך הרבה פעמים על ידי אזרחים שבעצם הפסקתי לקבל משימות חדשות. בחור צעיר מבקש ממני להעביר חבילה לשכונות העוני במאדורן, ומבטיח בתמורה שקיק שמן של זהב. לא, חייב להיות מלכודת. סוחרים מציעים לי כלי נשק ושריון נדירים במחיר יקר, משהו שהייתי קופץ עליו במשחק אחר. הנה, אני מניח שמדובר בזיופים ולא מעז לבזבז עליהם כסף.

באופן אירוני, זה מוביל את פיבל פיל למקור פעילות חדש: לחימה. עצבני מכדי לקחת על עצמי משימות כלשהן, אני נרשם להילחם בזירה, ולמעשה מתחיל להסתדר די טוב מול ה-ragamuffins השונות שעומדות בפניי, וניצח בכמה קרבות.

היי, אחרי כל ההונאה, השקרים וההתפלפלויות שנתקלתי בהן, זה ממש מרענן לעמוד מול אויב שמתווכח על כוונותיו.