החבר שלי ג'וש אוהב את הילה. כבר תשע עשרה שנה, בכל פעם שיצא הילה חדשה, הסתובבתי למקום שלו, ובילינו לילה במשחקי הקמפיין שלו כמעין טקס. אני זבל על יורים, מוח, וג'וש מתעקש לשחק במצב Heroic, אז כל החוויה מסתכמת בכך שהוא מגן עליי מחייזרים בזמן שאנחנו מפטפטים על החיים שלנו. יש מעט מקרים שאני מצפה להם יותר.
אבל המשחק בפועל הוא למעשה רעשי רקע: זו דרך עבורנו לתפוס כמה שעות יחדבֶּאֱמֶתלהתעדכן, באותו אופן שבו גולף מספק לגברים קודרים רבים מקום לדבר על עסקאות. אבל עדיין, אני לא יכול להתאפק - כל כך הרבה שנים של זיכרונות העניקו לי סוג של צריבה רגשית; חיבה עצומה ומעורפלת להילה שבקושי קשורה למה שקורה במשחק.
כמובן, זה עוזר שלמשחקי Halo יש עיצובים ברמה כל כך אינטואיטיבית שתוכל לעקוב אחריהם בשנתך, ואקשן המושלם בצורה מושלמת לתוך מנות קטנות ומאתגרות, עם יצירות קבועותרַקאיפה שאתה רוצה אותם. בנוסף יש לו סיפור רקע של מדע בדיוני שמוכשר מספיק לשים לב אליו, קטעים שנמשכים בדיוק את פרק הזמן הנכון, ושדות קרב יפים מלאים באורות זוהרים וצבעוניים.
אבל למעט התווים המוזיקליים שלו (שהם באמת יוצאי דופן במיטבם), אין שום דבר שאני מוצא באמת יוצא דופן במשחקי Halo - בהחלט שום דבר שמצדיק את מידת החיבה שאני חש אליהם. הם פשוט נהדרים, בריאים, כל-סיבוביים - ושום דבר בהם לא מדגים את הבינוניות המקסימה הזו כמו הגיבור שלהם, המאסטר צ'יף.
הוא מטורף ירוק גדול עם קסדת מוטוקרוס, ששמו הוא רק שתי מילים שונות לבוס. הוא מדבר במונוטוני הצורמני המדהים ביותר, והוא אף פעם לא באמת כועס, או צוחק, או עושה טעויות. הייתי נאבק נואשות לכתוב הרבה יותר מאשר פסקה המתארת את דמותו, ובכל זאת זה עדיין מרגיש בצורה מוזרה כאילו יש לו אחת. אשתי ממש אוהבת אותו, ואני לגמרי מבין את זה.
בסוף השבוע ב-E3, מיקרוסופט ירדהקרוואןעֲבוּרהילה אינסופית, מגיע בסוף השנה הבאה, וזה היה... ובכן, זה היה קצת משעמם, ככל שהדברים האלה הולכים. זה הולך ככה:
חנון מתעורר בחללית משועממת ומתקן אותה, לפני שהוא נכנס לקלישאה הזולה והפרועה שבה אדם חלל בודד צופה בסרטון מגורען של בן זוגו הרחוק, מקליט הודעה עם פעוט צרורי. יש לי תינוקת ואנימְאוֹדקל לתמרן רגשית, אבל עדיין זה נראה חסר טעם.
בכל מקרה, זה אז - כמעט שתיים וחצי דקות לתוך הטריילר - הדבר החשוב קורה. החנונית משקיפה אל החלל ומגלה את המאסטר צ'יף צף מחוץ לחלון, כמו שקית מתכת גדולה בתעלה. גילוי הצ'יף נמצא בתרדמת חורף, האדון מזניק את השריון המיוחד שלו... והמצלמה עוברת למראה עיניו של הצ'יף! עם זאת, זה לא עובר לצילומי משחק, מה שמעורר שאגות של תסכול בקרב רבים כשהם חוזרים לגוף שלישי. אנחנו רואים הילה, שומעים את נזירי ההילה שרים, והצ'יף מורה לחובס להתכונן לריב, לפני שהוא קופץ לתוך נימבוס של אור סגול. קורטנה אומרת משהו מפחיד על הולוגרמה גדולה, וזהו.
אבל מבחינתי העבודה בוצעה. הכל סוכם בטקסט מג'וש בשעות הבוקר המוקדמות, תוך קישור לטריילר עם ההודעה "צ'יף, התגעגעתי אליך כל כך!". זה כל מה שהטריילר הזה היה צריך לעשות: להזכיר לנו ש(מכל סיבה בלתי נתפסת) אנחנו מתגעגעים לצ'יף, אבל גם שנזכה לבלות איתו בקרוב.
זוהי האפותיאוזה של קונספט הקמע: בדיוק כפי שהפרצוף המחייך של הקולונל המתנשא מעל רחפת מבטיח את הטעם של עוף חם במרחק רגעים משם, כך גם הצ'יף, מרחף בחלל לצד ארבעה תווי פסנתר רודפים, מבטיח יותר מכל מה שהילה אומר. אֶלֵינוּ. כפי שאליס בי ניסחה זאת בצורה מבריקה בזמן שצפינו בכתבת מיקרוסופט, "זוכרים את איש הצבא? אתה אוהב את איש הצבא!"
אני אוהב את איש הצבא. וזה גם לא ממש משנה באיזו הרפתקה הוא יגיע הפעם. בבוא היום, אני אלך לג'וש. נזמין שתי ארוחות בסט A1 מהטייק אווי הסיני המקומי, בדיוק כמו שעשינו בכל הילה בשני העשורים האחרונים, ואז נשלח את הבנים שלו לישון ונתחיל לעבוד. שום טריילר לא יכול לשנות קצת את הציפיות שלי מהלילה ההוא -- ראיתי את קסדת המוטוקרוס, ולכן אני יודע שהיא תהיה מושלמת שוב, לא משנה איך המשחק יהיה.
ראה שלנוE3 2019תייגו לעוד חדשות, תצוגות מקדימות, דעות ובלוגים חיים יותר ויותר סוריאליסטיים.
