האם שיחקת? הוא זרם אינסופי של משחקרטרוספקטיבות. אחד ביום, כל יום, אולי לכל הזמן.

עדיין עניין נמשך סביב החלקים האלה, אבל לעזאזל, עדיין לא כתבתי עליולהרוג את הצריח, משחק שכילה את רוב המחשבות הערות שלי בחודשיים האחרונים, אז הנה.

לפני כמה שנים התלהבתי וטרחתי לגבי משחק שנקראמסע חלומות, משחק קלפים/מאש-אפ רוגלי עם אמנות שנע בין מחריד לתמימות מקסימה תלוי מאיזה צד של המיטה קמת. אני חושב שהייתה לו הצלחה מסוימת בנייד אבל לא עשה חיל במחשב, וזה היה חבל נורא (וכמעט בוודאות בגלל האומנות). קיוויתי והתפללתי לסרט המשך, או רימייק מטורף יותר, אבל הוא מעולם לא הגיע.

Slay The Spire לא ממש ממלא את הפער - במיוחד, מצב הנסיעה שלו בין-קרב הוא הרבה פחות מעניין, ויש לו רק שתי דמויות/מעמדות לשחק, בניגוד לתריסר-המוזר של DQ.

עם DQ, הייתה לי תחושה טובה יותר למה אני משחק, יש עוד כל כך הרבה מה לקבל גישה אליו, כשכל ריצה חדשה מוסיפה לצמיתות קלפים חדשים ליד הפוטנציאלית שלך, בעוד שרוב מה שאתה יכול לקבל מספיר יש לך מה- הַתחָלָה. (יש פתיחת נעילה אבל הם מייצרים רמיקס עדין, בעוד שהקלפים החדשים של DQ יכולים לחולל מהפכה במשחק הבא שלך.

אבל DQ היה כמו טיול ארץ ארוך כשהחושך ירד בהדרגה והצללים התארכו ומאיימים יותר, בעוד שספייר הוא כמו ספרינט פלדה דרך אזור מלחמה. אני מתרגש מהטוהר והדחיפות שלו, הישג גדול למשחק מבוסס תורות.
אני לא יכול להפסיק לשחק, ובכך אני לא מתכוון פשוט ל"אני אוהב לשחק את המשחק הזה לעתים קרובות", אלא שכשאני משחק בו, צריך מעט מהאיום באלימות כדי למשוך אותי ממנו. אני לא יכול להשאיר ריצה לא גמורה (לא משנה מה התוצאה הסופית שלה) כי זה מרגיש כל כך דחוף, כי סך כל הקלפים שבידי והאסטרטגיות בראש שלי או כל כך ספציפיות לרגע הזה כרגע. באותו אופן שהוספה או הסרה של קלף אחד יכולה להפר לחלוטין איזון מבריק, כך גם לגרור אותי משם כשאני באמצע דברים, עם התוכניות ארוכות הטווח האלה לגבי מה תהיה היד שלי ברגע שאפנה כלפי מטה -אוכל או מי שלא יהיה.

אני מתגעגעמסע חלומות, העדינות והמורכבות הבו-זמנית של זה בהשוואה לרזון הבלתי ממצמץ של Slay The Spire. אבל זה ספיר שאני פשוט לא יכול להפסיק לפנות אליו, שנותן לי תחושה שאני שולט במקום פשוט לחקור משהו.