חוזרים לDarksiders II[אתר רשמי] כמעט חמש שנים אחרי שסקרתי אותו לראשונה, במשך תקופה מדאיגה תהיתי על מה לעזאזל הייתי. אני זוכר שאהבתי לחלוטין את המשחק וכתבתי ביקורת נלהבת בשנת 2012, אז למה נאבקתי אפילו לרצות להמשיך בשעה הראשונה? מסתבר שפשוט יש לה שעה ראשונה ממש משעממת, כי עשר שעות בפנים אני כל כך שקוע לגמרי, ורוצה להתלהב מזה שוב.

דבר נוסף ששכחתי זהDarksiders IIהוא משחק עצום עד כדי גיחוך. הרבה הרבה יותר גדול ממה שהיה צריך להיות אי פעם. כשהבנתי שאחרי עשר שעות אפילו לא הייתי קרוב למחצית הדרך, וגם אז השארתי הרבה משימות צד על הדרך, אני לגמרי מזועזע. אם זה היה מסתיים בסוף שרשרת הקווסטים הקשורה ל-Makers ב-Forge Lands שלהם, כולם היו אומרים, "מעולה! עבודה טובה! אבל בשביל מה שאר עץ המיומנות היה מיועד?" זה פשוט ממשיך להימשך זה יוצא דופן.

זהו סיפור המוות, המגיב לאירועים במקורDarksiders(שמסיבה כלשהי אף פעם לא שיחקתי) עם War. הוא נורא מוטרד מהמצוקה של אחיו, ונחוש להגיע לעץ החיים כדי להוכיח את חפותה של המלחמה, מה שכרוך בבקשת עזרה מבחור מטריד בשם שומר הסודות. אלא שהשומר הוא עצבני זקן, מקולל בקמיע מלא בנפשות הנפילים שהמוות טבח פעם, ו- הו, תראה, יש הרבה עלילה. בעיקר המוות מנסה באופן אירוני להחזיר חיים לעולם. זה מוביל למוות הורג את השומר ונגרר לפורטל שנוצר בעקבות פטירתו, ומוציא אותו החוצה ב-Forge Lands, מוקף ב-Makers המונולוטיים. הם עצמם נמצאים במקום של טרחה, המבנה הענק שבורא העולם שלהם נשבר באמצעות משהו שנקרא השחיתות, שהמוות חייב להסיר אותו באמצעות סדרה של קווסטים משוכללים. וזה, כפי שמתברר, רק ההתחלה.

אני חושב שמה שאני הכי אוהב ב-Darksiders II זה שזה משחק שגורם לך להרגיש ממש טוב בלשחק בו. זה, במובנים רבים, התרופה נגדנשמות אפלות. משחק פעולה מגוף שלישי שבו אתה מסתובב ונלחם באויבים גדולים ממך פי כמה וכמה, בגלי התקפות, אלא שהוא באמת מאוד רוצה שתהיה המנצח.

התקפות מסוגלות להיות מסובכות מאוד, אבל אתה יכול להרגיש סופר טוב בלחימה מבלי להתעמק במורכבות של הג'אגלינג של הבקר. יש מהלכים מיוחדים שדורשים להחזיק בערך שבעה עשר כפתורים בבת אחת, שאני מסתכל עליהם ורק חושב: לא. כי אני עדיין יכול לנצח בקרבות על ידי קפיצה על ארבעת כפתורי הפנים בדפוסים אקראיים ומטופשים, איכשהו להוציא מהלכים אדירים. לו הייתי מתאמץ יותר, המשחק היה מתגמל אותי בכך שהוא מציע לחימה מעניינת יותר, אבל בכל מקרה הוא כל כך מספק את הגישה שלי.

מה שלא אומר שכןקַל. קרבות הם לעתים קרובות מאתגרים, במיוחד כאשר הם מתמודדים עם היריבים האדירים ביותר, והמוות אינו סביר. רק שכשזה מתחיל אותך שוב ממש ליד הקרב (למרות שלמרבה הצער אין את ההיגיון לתת לך לדלג על אנימציות הגילוי הנלוות, גררר) אתה מקבל את ההרגשה שהמשחק משתרשאַתָה. זה נראה כל כך מיושן, כל כך מוזר, כחמש שנים אחרי.

כמובן, Darksiders II היה גם מחזה מסיבי של Tomb Raider/Prince Of Persia, ובאופן פנטסטי. בלי שום בושה, הוא מחקה כמעט כל מהלך אתלטי שללארה עמד לרשותה, ולכאורה רק שוכח לתת למוות למשוך את עצמו לעמדת ידיים חיננית. אתה מבלה כמות נפלאה של זמן בטיפוס, זינוק, התנדנדות והסתלטות לאחור ממוטות באופן שבוודאי לא מתאים לפרש, וזה מצליח לספק משהו שמתקרב לנסיך הפרסי: האקרובטיקה המרגשת של Sands Of Time.

התוצאה של לחימה מבולגנת (או מדויקת, אם אתה חכם) וזינוק מרוכז, היא משחק שתופס את הטוהר הזה של תעלולי בקר. זה פשוט כל כך ארורניתן לשחק. אני מבין שזו מילה די פלילית למבקר משחקים להשתמש בו, אבל זה מרגיש כל כך נכון לתאר את זה. בעוד שרבים מהמשחקים הטובים ביותר עוסקים בבקשה ממך להתעלות על עצמך, או להתעמק בעומק, או להתעסק בהם, Darksiders II פשוט שם, מולך, מחכה שישחקו. זו צלחת ענקית של מזון מהיר. רגליים על השולחן, הכיסא מוטה לאחור, הבקר בחיקך, ואתה לועס אותו, זולל שעה אחר שעה של שומן מבדר.

אני מניח שזאת גם הסיבה שזה משחק מוזר שלא אהב. נראה שלאנשים יש תחושה חזקה לגבי זה, על כך שהם לא מספיקים עם משהו או אחר, על כך שהם לא עומדים בציפיות. אבל בשבילי זה ממלא צורך עצום, מסוג המשחקים שדומה לסרט אקשן אהוב שלעולם לא תוכל לעבור ממנו כשאתה נתקל בו בטלוויזיה.

מה שכמעט מרגיש גס רוח, ובהחלט לא נותן קרדיט לרמות המגוחכות של הסיפור והידע שהם הציבו כאן. בעיקר כי אני רק רוצה שיהיה שקט כדי שאוכל להמשיך להתבכיין ולקפוץ ולרכוב על הסוס ממש מהר על פני אדמות הענק. להגיע אל התיבות הסודיות, לפתור חידות בגודל של הרים, לנצח בקרב מול אויב גדול ממני פי חמישים. בשביל זה אני חוגג את זה, ושאני מוצא שזה משחק שכל כך כיף לחזור אליו (אחרי שעת הפתיחה המשמימה ההיא). אני מרגיש מיואש מהעצום שלו, זה משחק גדול מדי מכדי שיהיה לי זמן לסיים, אבל אני אוהב שהכל שם, כל כך נהנה ממנו.

זו הייתה הפעם הראשונה שלי ששיחקתי ב-Deathinitive Edition, הגרסה המטופחת של Nordic Games לאחר שהם קנו את הרישיון במכירת האש של THQ. מה שכבר מיושן במיוחד, בהיותו כמעט בן שנתיים. שום דבר בעייתי, מלבד התמיכה המוצהרת שלו ב-3440x1440 לא עובדת בשבילי - קיבלתי תמונה מתוחה שגרמה למוות להיראותמְאוֹדטִפּשִׁי. ואין זמן טוב יותר לתפוס את זה, פנימהמכירת הקיץ של Steam ירדה ב-80%, תמורת חמישייה בלבד.

מה שמשאיר אותי מאוד נרגש לקראת הקיים סוף סוףDarksiders III, כל עוד THQ Nordic יכולה לעמוד בפיתוי לקפוץ על עגלת הנשמות האפלות ולקחת את הסדרה מלהיות פוף ענק ונוח, לכס המלכותי לא נוח דוקרני. הצילומים המוקדמים נראים מבטיחים, מלבד השוט החלש הנורא ההוא. ואם זה לא יגיע לשם, עדיין יהיו לי את עשרות השעות הנותרות של המשחק השני כדי לבדר אותי.