מורם על ידי מסכיםזה כנראה הכי קרוב שאגיע אי פעם לספר זיכרונות - להסתכל אחורה על המשחקים ששיחקתי בילדותי לפי הסדר שבו אני זוכר ששיחקתי אותם, ולהתמקד באופן שבו אני זוכר אותם ולא במה שהם באמת היו. יהיו טעויות ויהיו פרשנויות שפשוט לא נכונות, כי ככה הזיכרון עובד.

כמו שאמרתי בהפרק האחרון, לא הייתה לי אז תפיסה ש-UFO: Enemy Unknown היה או יהיה משחק חשוב במיוחד עבורי. במקום זאת, הוא גדל במוחי עם הזמן, ורק לאחר שהתחלתי לכתוב על משחקים למחייתי, אפילו נוכחתי לדעת שהוא מוערך באופן דומה על ידי רבים מבני דורי. עם הזמן, המוניטין של עב"מים עלה במוחי כדור שלג. אני חושב שהחיבה שלי אליו אולי אפילו הייתה מוגזמת לאורך השנים - האמונה הכוזבת הזו שזה איזה משחק 'אבוד' שרק מעטים מובחרים ידעו עליו, שהוא יצר סטנדרט ששום דבר מאז לא התאים לו.

בשלב זה, הניסיון לחלץ בדיוק למה אהבתי אותו אז ממה שאני יודע עליו עכשיו, ומהמוניטין שלו, היא משימה בלתי אפשרית. עם זאת, ממש במרכז הקשר המעוות הזה של נוסטלגיה וליוניזציה, יש תחושה אז כמו עכשיו שזה היה יותר מסתם פיקסלים מהבהבים על הצג שלי, עוד הסחת דעת אחת במצעד האינסופי לכאורה של תענוגות 256 צבעים - במקום זאת, עב"ם היה פרויקט. השקעה, משהו שצריך לקחת על פני שבועות ולא ימים, משהו לתכנן ולדאוג ממנו באותה עוצמה כשלא שיחקתי בו כמו כששיחקתי. באופן הברור ביותר, זו הייתה הרחבה ושיפור של בסיס הבית, אבל זה היה גם טיפוח חיילים בשטח - השקעות לטווח ארוך שיהפכו לגיבורים אילו רק יכולתי להחזיק אותם בחיים מספיק זמן.

עד כמה שאני יכול להבין יותר את עב"ם עכשיו, מה שלא אוכל לקבל בחזרה הוא התמימות הפשוטה של ​​לא לדעת מה עומד לקרות, ובמיוחד אילו צעצועים המשחק יעניק לי בסופו של דבר אם אוכל לשרוד מספיק זמן. אם אני משחק UFO, או יורשו XCOM כיום, יש לי מטרות ספציפיות בראש. אני יודע שאני צריך לחקור נשק פלזמה כי הם נחוצים כדי להילחם בחייזרים הקשוחים יותר; פעם, להציע לך את האפשרות לחקור נשק פלזמה פירושו 'אוי אלוהים, אין מצב!' לאחר זמן קצר שאלתי את אבא שלי האם פלזמה הייתה.

שריון מעופף, עב"מ משלי, כוחות נפש, טיולים למאדים: טרופים נעימים לנערים בגיל העשרה הם אולי עכשיו, אבל אז בקושי האמנתי מה המשחק נותן לי. ההתרגשות הפתטית שבה קפצתי לכיתה, התברברתי על כל זה בפני שחקני סוניק ומריו שהיוו את מרבית בני גילי, ללא ספק עשתה מעט לחיי החברתיים המינימליים ממילא.

אבל עכשיו אני מסתכל אחורה וחושב שהם קטנים ועצובים על כך שחשבתי שקיפוד במאמן הוא שיא המגניב, בזמן שהייתי שקוע בעולם של מדע מוזר וקרבות נואשים, ללא החזרה. כל מה שהם היו צריכים לעשות זה לחזור על רמות, בזמן שהייתי צריך לסבול מאובדן.

עב"ם היה, אני חושב, הפעם הראשונה שחוויתי את המוות הקבוע של דמויות עם שם במשחק. אני זוכר במעומעם את ההלם של הפעם הראשונה שאיבדתי מישהו. ללא תועלת ניסיתי להשתמש ב-medkit עליהם, ניסיתי לגרום לחיילים האחרים שלי לסחוב את גופותיהם של בני בריתם שנפלו בתרמילים למקרה שאפשר לעשות משהו בחזרה בבסיס, והתייסרתי אם לטעון מחדש משחק שמירה משעות קודמות. לא, נעלם לנצח. והידיעה הפשוטה שחיילים אבודים ייעלמו לנצח גרמה לי להרגיש כל כך הרבה יותר קרוב לרחפנים בעלי השיער הגדול, האילם ברובו, מכל דמות משחק אחרת, לא משנה כמה שיווק הושקע ביצירת האישיות הגדולה של משחקי SEGA ונינטנדו. הייתי צריך להגן עליהם. הייתי צריך להגן על החברים שלי, אחרת אאבד אותם.

במקום שאחרים קראו ליחידות עב"מים על שם בני משפחה וחברים, דבקתי בשמות הרב-לאומיים שנוצרו באקראי. אני לא חושב שאהבתי מספיק אנשים מהחיים האמיתיים כדי לשים אותם על כן כזה, אבל גם לא הייתי מספיק מרושע כדי לרצות לראות אווטרים של אלה שלא אהבתי מתים בצורה נוראית. העדפתי ליצור לעצמי קהילה חדשה ופרטית, להכיר אנשים חדשים שקיימים רק בשבילי.

מועדפים צצו בהכרח, שילוב של מעשי גבורה והתברכו בסטטיסטיקה אקראית טובה יותר, וקיבלו גישה ראשונה לכלי נשק ושריון משופרים. אלה שהגיעו לשלבים האחרונים של המשחק, שהתמודדו מול אויביו המפחידים ביותר ושעלו על הספינה הזו לעימות האחרון במאדים, הרגישו כמו משפחה. אני לא זוכר את שמותיהם - אם כי למנהיג הנומינלי היה השם הראשי 'אנטולי', וייתכן שהיה סם - אבל אני זוכר את משמעותם.

אני זוכר שהלך הרוח שלי עבר, על מאדים, מ'הגן על כולם' ל'תעשה את העבודה, לא משנה מה'.

אני זוכר שרק שניים מהחיילים שלי נכנסו לחדר האחרון, גופות חבריהם מלכלכות את המסדרונות בחוץ. אני זוכר שיריתי טיל אחרון לעבר גלגל העין הענק והרע.

אני זוכרת גאווה, וחורבן.

הלוואי והייתי זוכר את השמות שלהם. אני מרגיש כאילו הם עדיין במוחי, פשוט מחוץ להישג יד. אם הייתי משחק עב"מים מספיק פעמים בסופו של דבר, הייתי רואה את אותם השמות מופיעים, והייתי מזהה אותם מיד. הגיבורים שלי.

מעולם לא הצלחתי לתפוס מחדש את הקובץ המצורף הזה לא ב-X-COM או ב-XCOM. אתה אף פעם לא שוכח את הפעם הראשונה שלך. שכחתי הרבה מהעב"מים, שלמדתי מחדש שנים אחר כך בראש קריר יותר, אבל אף פעם לא שכחתי מה הרגשתי לגבי הגברים והנשים ששלחתי למאדים.