הכי קרוב שהגעתי לריב עם משמר הגבול היה בחופשה משפחתית. הגענו לשדה התעופה בפילדלפיה, והאמריקאי בשולחן הכתיבה חשד מאוד בהיעדר שם משפחה משותף להורי. הוא דרש לדעת למה הם לא נשואים, מה שגרם לאבא שלי להסביר שאמנם הוא היה בעד מטעמי מס, אבל אף אחד מהם לא באמת האמין בחשיבות הנישואין כמוסד תרבותי או דתי. עברנו, פשוט.

מי יודע איך השיחה הזו הייתה מתרחשת בארסטוצקה, התפאורה הפיקטיבית שלניירות, בבקשהוהסרט הקצר הרשמי החדש שלו שיצא לאחרונה. המפתח לוקאס פופ היה מעורב בכתיבה, מה שעוזר להסביר כיצד הוא מצליח ללכוד את רוח המשחק בצורה כה יעילה. אם לא השגתם את עצמכם בהחלטות מפותלות עמוסות בחרדה מוסרית והשלכות עגומות מ-Papers, Please itself, אז זה אמור לעשות את העבודה.

צפו ביוטיוב

הוא הופק על ידי Liliya Tkach וביים ניקיטה אורדינסקי. אני מתרשם מתשומת הלב שלהם לפרטים הקטנים: קשה לדמיין איך אפשר היה להחיות את הדוכן הזה בצורה אותנטית יותר. זה גם לא רק האסתטיקה שהוא מסמר - מונטאז' הסריקה וההטבעה האלה עושים עבודה נהדרת בלכידת שילוב של מתח ומונוטוניות שהגדירו את המשחק גם כן.

נהניתי מזה, למרות שזה גרם לי לחשוב על ההבדל בין דילמות מוסריות בסרטים ובמשחקים. Papers, Please הוצג בפרק האחרון של התוכנית The Electronic Wirelessשבו התלבטנו על מוסר, והלוואי שהייתי עושה עבודה טובה יותר בהדגשת העמדה הייחודית שבהם נמצאים משחקי המיקום כדי לגרום לך לעסוק בהיגיון המוסרי שלך.

לא רבים מנהלים את זה, אבל Papers, Please היא דוגמה מצוינת לכמה יעילה יכולה להיות סוכנות כלי עבודה. אתה תזדהה עם הרבה יותר אנשים ממה שאתה יכול לשחרר בבטחה, כפי שנראה שעשיית יותר מדי טעויות תגרום לאובדן העבודה שלך ולהרעבה של משפחתך. גם הסרט וגם המשחק מוכיחים שלא תמיד אפשר להציל את כולם, אבל אני חושב שזה בא בצורה הרבה יותר יעילה כשזה אתה שמכשיל אנשים.