בלש לבוש במעילי גשם מגיח מערפל סמיך בשעת לילה מאוחרת. הוא מבחין בבן זוגו - גבר קטן יותר, לבוש פשוט יותר - עומד ליד גשר קטן בין שני צוקים סלעיים. וגם ערימה של גופות אורקים מתות. "מה הייתה שעת המוות הרשמית?" שואל הבלש בזעף, אפילו לא טורח לברך את בן חסותו. "חצות או איפשהו בערך.30 ביולי", עונה הצעיר. שניהם סוקרים בקצרה את הקטל. זה לא יפה. דוקרנים וחצים בולטים מבשר ירוק קרוע, בעוד שאחרים מושרים, ואחרים נראים כאילו הם עברו דאגה באוויר עד... שפריץ.

הבלש נראה קצת ירוק בעצמו, אבל הוא שומר על קור רוח. "מי יכול היה לעשות את זה? האם יש לנו חשודים?" העוזר שלו מעיף מבט באי נוחות. "טוב, כן.אַתָה" הוא פולט, לפתע בוהה ישר בעיניים של הבלש. "וגם בי. וכמו כולם. כמו כן, כנראה כדאי שנפסיק לדבר ונתחיל לטמון מלכודות נוספות. קבוצה אחרת שלהם תהיה כאן בעוד 20 שניות בערך." הבלש מקמט את מצחו מהורהר. "אה, נכון. אבל למה?", הוא תוהה בקול, פתאום מרגיש קיומי. "טוב, כי זה כיף מרושע", עונה עוזרו. "ובכל זאת כולם הבינו שזה יגיע בסופו של דבר. כלומר,גם אורקים חייבים למות."

סְנַפִּיר.