אחת מתופעות הלוואי של צפייה חוזרת במשחקי וידאו למחייתך, היא שבסופו של דבר אתה מבולבל עמוקות לגבי מקפים. אחר הוא שבסופו של דבר יש לך כונן קשיח מלא בתפיסות מסך. בזמן שניקיתי את חנות ה-bmp שלי לפני כמה ימים, המחשבה הבאה, מעט לא נוחה, התנפלה עליי כמו פסנתר רעב. האם התמונות שאני מעביר למעסיקים/משעבדים/מעצימים שלי כמעט כנות כמו המילים?

קח את המשחק שאני משחק כרגע. רוב הזמן שאני בחברתו המקסימה, התמונה המרצדת על קיר מערת העין שלי נראית בערך כך:

כשהביקורת תישלח סוף סוף (לירוגיימר, אם אתה מעוניין) היא ללא ספק תלווה בהמון תמונות כמו זה:

תן לי מילים להתקוטט או דעות לאוויר, ואני מדען שאפתן, שלמה מלטף סנטר, רואה חשבון בכיף. תניח מצלמה וירטואלית בידיים שלי, ואני הופך להגיוגרף חסר בושה, גלגל שיניים של יחסי ציבור, זריקת ליקק ארגונית. מה בשם מגנום (סוכנות צילום&PI) קורה?

דברים מסובכים זה מה שקורה. מאחורי כל שעה שאני מבלה בהפסקה והפסקה, בהתקרבות ובביטול זום, עמידה בקצבי פריימים של דמויות בודדות בחיפוש אחר זריקת הכסף השומטת הלסתות הזו, עומדת תיעוב אישי עמוק מצלחות ביקורת תפלות, לא מצוירות. זה מציק לי לנפשי לראות תפיסות מסך חסרות חיים בעלות חיבור לקוי, מטלטלות בירחון או אתר אינטרנט. אני רוצה יופי. אני רוצה את יחס הזהב. אני רוצה צברים קפואים סנטימטרים מהגרונות, פנצרים שנתפסו באמצע ההצתה. מפלים. פריחת הדובדבן. כבשים שוכבים עם אריות.

אבל המוטיבציה להציג משחקים במיטבם הדרמטי, אינה פנימית לחלוטין. מה שמאמרים אלה 'איך לפרוץ לעיתונות משחקים' כמעט ולא מזכירים הוא שסביר להניח שלא תגיע רחוק בעסק אם תספק תפיסות מסך אפורות באופן עקבי. מדריכי הסגנון הנשלחים למתגייסים חדשים מכילים לפעמים מילים רבות על איסוף צילומי מסך כמו יצירת מילים. סביר להניח שמעט אם אחת מהמילים האלה יהיו חלק ממשפטים כמו זה:

"מעל הכל, ודא שצילומי המסך שאתה מספק משקפים במדויק את חווית המשחק."

לא, באופן טבעי רוב מחלקות האמנות והעורכים רודפים אחרי מופעים ופיצולים. הם רואים בתמונות דקורטיביות ראשית ואינפורמטיביות שניות. שרף אורן דביק ללכוד את מבטם חסר המנוחה של הקוראים. אני מבין. אני מזדהה, אבל עדיין מרגיש מעט אי נוחות בהשתתפות במערכת.

האם יכולה להיות גישה חלופית, כנה יותר, לצילום מסך?

ברגעים הפראיים יותר, חסרי השינה שלי, אני מדמיין עתיד האקסליאני צונן שבו אין למבקר שום כוח על בחירת צילומי מסך. בזמן שהוא או היא משחקים, תוכנת הרקע קורצת בגניבה תריס באקראי. כשמגיע הזמן להגיש עותק, משתף הדעות פשוט בוחר כמה תמונות הם צריכים והמכונה מגלגלת את הקוביות שלה ומוציאה.

אם, בגלל מוזרות של מערכת הצפייה במשחק, המבקר בילה שעות בבהייה בישבנו של ברברי מיוזע, אז חלק ניכר מהתמונות הממחישות את העותק שלהן, יהיו מלאות לחיים ונוצצות. אם 50% מזמנם בטיסה קרבית sim F-16: Talons of the Viper, מושקע בהתעסקות עם MFDs או בהייה בעננים, אז 50% מהפלט של Cameramatic יהיה רך או כפתור. לא תהיה הזדמנות למתערבים כמוני לתקוע את המשוטים שלהם ולהתחיל לעוות דברים.

באופן אידיאלי, ההצמדות האוטומטיות יתמקמו לצד עובדות קשות כמו:

i) כמה זמן הקדיש המבקר לשחק את המשחק.
ii) כיצד דירג המבקר משחקים דומים.
ii) כמה שילם המבקר כדי לבדוק את המשחק.

הם יהיו מרכיבים במי פה של Disclosure כל כך חזקים שיכולים להלבין את השיניים שלך.

סליחה, נכנסתי למשחק 'מסע לביקורת שקופה' שלי שם. חזרה לצילומי מסך.

הנקודה שלי היא שכרגע יש חוסר עקביות בעיצומן של ביקורות רבות על משחקים. בעוד שהמילים מתרוצצות על ההליכון הלא זוהר אך החשוב של ניתוח ממוקד הקורא, התמונות עסוקות בלעשות משהו אחר לגמרי. הם משתוללים כמו חצוצרות רחוב. כל מה שאדם יכול ללמוד מהם הוא משחקמַאִיתסתכל כשהרוח בכיוון הנכון, כרטיס גרפי עליון מזיע כמו חזיר, וסוקר בילה שעות במרדף אחר אמבולנסים.

בתור אותו מבקר רודף אמבולנסים, אני ממש לא בטוח שזה צריך להיות התפקיד שלי להבטיח שמשחק ייראה במיטבו, ובכל זאת אי אפשר לעצור את עצמי בחיפוש אחר קומפוזיציות נעימות. כקורא, אני לא רוצה לוותר על הקאבומים והשקיעות שלי, אבל אני חושב שאעריך גם את תמונת ה'שליטה' המוזרה או איזושהי הכרה בכך שהתמונות שאני מעיין בהן עשויות להיות מעדנים נדירים ולא התפאורה תַפרִיט. זה בהחלט מצב דביק.

מה דעתך? האם אתה מעדיף צילומי מסך מרהיבים של ביקורת, או מייצגים?