הייתי במערכת יחסים למרחקים ארוכים יותר משנתיים והמשחק היה שימושי להפליא לשמירה על קשר עם בן זוגי*. אבל לא כל משחק התאים, בין אם בגלל ניסיון משחק יחסי או טמפרמנט או כל מספר דברים אחרים. אז הנה כמה מהמשחקים שעבדו וחלק מהמשחקים שלא. אני הולך להסביר אותם מנקודת המבט שלי כי אני לא רוצה להתיימר לדעת בדיוק מה היה הניסיון שלו!

דוטה 2

דוטה היא כזו שדווקא עבדה וקצת לא. זה שמר אותי בקשר עם הרבה חברים - לא רק בן הזוג שלי - וגם השתמשתי בזה כדי להתיידד וללכת לכיוונים לא צפויים עם העבודה שלי. אבל זה משחק שיש לו גם את היכולת לגרום לי להיות עצוב או מתוסכל להפליא או תחרותי ואותו דבר עם בן זוגי. פחות עכשיו, אבל בעבר זה יכול להיות גם מקור המתח העצום הזה. כיום הרצון האמיתי שלי שהמשחק בא במשחק משתלב ומתחיל ולמדתי להתנער ממנו טוב יותר כשמשחק לא הולך לי, וזה בתורו עושה אותי נחמד יותר לשחק איתו, או לפחות נחמד יותר להיות בסקייפ עם אחר כך כשאני כבר לא נעים למען אנשים אחרים ;)

Overwatch ו-Heroes Of The Storm

אני הולך לחבר את אלה יחד כי הם ממלאים חלל דומה. הם מדגדגים את החלק התחרותי של מרובי המשתתפים במוח של שנינו, אבל הם לא קרובים לטעונים כמו Dota או יריות SRS BSNS כמו Counter-Strike. חלק מזה הוא שהם גפרורים קצרים יותר, חלק מזה הוא שהם מעוצבים בצורה יותר קלילה וחלק גדול בהרבה הוא שהגעתי אליהם אחרי שלמדתי הרבה על מה גורם לי ללחץ או מרוצה. דוטה. אני יודע מתי אני שמח לנסות גיבור חדש ומתי לא, באילו תפקידים אני מצטיין, וגם איך לדבר לפני המשחק כדי שהוא ידע באיזה מצב רוח אני ובאיזה סוג של חווית משחק שאני מחפש - תרגול אמיתי/רקע לשיחה/הרג ושירה של קוסמים שיכורים...

פרטי ניקוי הקרביים

זה פשוט ליווי ממש מקסים לשיחה. נראה שלשנינו יש הנאה דומה מלסדר את החללים ומתמקמים בקצב ממש נחמד של מעבר הלוך ושוב עם דליים וקופסאות. בפעם הראשונה שניסינו את זה קיבלנו דירוג גבוה יותר ממה שאי פעם הצלחתי עם מישהו אחר וזה היה פשוט ממש מקסים לחלוק את המשחק המוזר הזה עם מישהו אחר ושגם הם יאהבו אותו.

מלחמות הגילדות 2

זה היה צריך לעבוד אבל באמת לא. זה הסתכם בעובדה שהוא שיחק בזה המון לפני שהשיג את זה בשבילי אז בכל פעם שהתיישבנו לשחק זה הפך לחוויית מדריך טיולים מוזרה שבה תמיד הרגשתי שאין שום דבר חדש שאני יכול לגלות או לחלוק. זה קרה כשניסיתיWorld of Warcraftעם חברים לפני כמה שנים. כולם היו שחקני הארדקור עם רמה מקסימלית של הכל ולכן פשוט היו תוקעים אותי במכונית צדדית ולוקחים אותי לכל מקום שהם חשבו שזה מרגש. זה היה נחמד בדרך שבה סיור נחמד אבל לא הייתה תחושה שיש שותף לחקור איתו את המשחק.

אלוהות: החטא הקדמון

אותו דבר קרה כאן. הוא שיחק והכיר את המשחק ואני עדיין קלטתי איפה הכל נמצא ואיך עיירה ליד ההתחלה משתלבת. הדרך הטובה ביותר שאני יכול לתאר את החוויה היא כאילו אתה פעוט שמתרגש מכל סלע או מהרגליים שלך או מה שלא יהיה והאדם השני הוא ההורה העייף שרוצה להגיע לבית הקפה ולשבת ולשבת אהבת אלוהים שהיא מבוי סתום תפסיק ללכת לשם

גוֹרָל

כן, זה משחק קונסולה. שששש. אבל הגורל היה מקור אמין לחוויות משותפות חיוביות. PvP יכול להיות קצת מעצבן בזמן והוא מסוג האנשים שנכנסים באמת להבדלים המיקרוסקופיים של כלי נשק מסוימים או גלגולים מסוימים על פריטי שריון, בעוד שאני פשוט אוסף רובי ציד שאני אוהב את התחושה שלהם, ומקבל ערך רב לגבי הצללות השריון שלי. כרגע הלבשתי את הקוסם שלי כסוג של בננה הרואית. מדי פעם היינו מלוחים לגבי PvP או שאני מתעצבן שהוא פתאום הופיע בחליפה מלאה של ציוד פשיטה כשאנשים אחרים היו רוצים לפשוט תודה רבה אבל הייתי אומר שדיסטיני בסופו של דבר היה משחק חשוב בצורה מוזרה למערכת היחסים שלנו, להציע מקום לדבר ולבלות מבלי שנצטרך לעשות בדיוק את אותו הדבר.

* לידיעתך, מאז עברנו לגור יחד ועכשיו אני עושה דברים כמו לשבור את המיניאטורות שלו X-Wing בטעות בזמן שהוא בחוץ ואמר לי במפורש לא להתעסק איתם ולא להעמיד פנים שהמקפיא הוא כוכב הקרח של הוט.

הפוסט הזה נוצר עבורתוכנית התמיכה של RPS. הירשמו וכספכם יוקדש למימון מאמרים וסרטונים חדשים ומעולים. כבר חבר? תודה על תמיכתך!