אני אוהב את ליל כל הקדושים. אני אוהב אתמוזיקה מפחידה, הסרטים המפחידים, התחפושות המפחידות, המתאבנים המפחידים, הקוקטיילים המפחידים, משחקי הווידאו המפחידים - כל הדברים המפחידים. שלא לדבר על הדם המזויף הזול. משחק הווידאו הראשון שצייר מעגל בסביבות ה-31 באוקטובר בעט אדום השנה (או שזה דם? האם זהשֶׁלְךָדם?) הואאדוני הנופלים, מצהיר שזה הזמן שבו הוא יושק.

כמו שאנחנו טיפוסים עצלנים נסכם משחקים כדי לרמז לקוראים ולהפגין את ה"שנינות" שלנו, אני אגיד שזה נראה כמו משחק פעולה נחמד מגוף שלישי שהגיע כמונשמות אפלותלקראת ליל כל הקדושים.

זה נראה כמו משחק משיכת מפלצות הגון, שבו גברים זועמים בשריון נוצץ יצטרכו לתזמן בקפידה התקפות והתחמקויות במקום לחתוך כפתורים, ויש לו חלקים לבניית אופי דמוי RPG. אבל התיאור הזה תקף בעצםMetal Gear Rising: Revengeanceועוד המון משחקים, אז השוואה לנשמות אפלותמהמעריצים והעיתונות (אותנו כולל) תמהו אותי.

מה שגרם לנשמות אפלות לזרוח עבורי היה הבדידות שלה, המורכבויות המבלבלות-אז מענגות של בניית דמות, החשיפה האיטית של עולם מקושר גדוש בסודות וקיצורי דרך, תעלומות ששמחתי להיות בור מהם, התמדה, וקיצורי דרך. תחושות של חוסר אונים. לא שיחקתיאדוני הנופליםעדיין, אבל עם הקטעים, הפטפוטים, הרמות הלינאריות לרוב (מוכר, יהיו להם דברים חדשים אם יחזרו), והדיבורים על לגרום לשחקנים להרגיש חזקים, אני לא רואה נשמות אפלות. אני מניח שזה מדבר על ההשפעה של Dark Souls שאנחנו מיד חושבים על זה כשאומרים לנו משחקקשהויש לו חרבות.

תעיין בסרטון הישן הזה ותראה מה אתה חושב על הלורדים של הנופלים. זה נראה כיף: