כל מסדרון וחדר פנימהשכבות של פחד[אתר רשמי] מסתתר משהו מפחיד בשקעים שלו. יכול להיות שזו הופעה, ראש משקשק כמו נמלט מסולם יעקב, או רהיט שמתכונן לשגר את עצמו על פני החדר כמו הצעצוע שנזרק מעגלה של פולטרגייסט. סיפורו של צייר המנסה להתגבר על בלוק יצירתי כשהוא מבקש לסיים יצירת מופת, הוא התגנב השבוע מ-Early Access. הנה מה אני חושב.

זהו משחק שיבהיל ויטריד אותך בעקביות לאורך זמן הריצה הקצר שלו (הצגתי שלוש וחצי שעות, לאחר קצת ניסיון עם גרסאות Early Access) והוא יעשה זאת בדרכים המצאתיות וצפויות כאחד. זהו בית רדוף בעל מבנה אמנותי שמתנגן קצת כמו רכבת רפאים, מוצמד היטב לפסיליה ונועד להפנות את תשומת לבכם אל כל הגולים, הרפאים והרוחות כאשר וכאשר הם צצים.

הפתיחה, שרואה את הצייר-גיבור חוזר הביתה לבית ריק וחורק של זוועות סמויות, עשויה לשכנע אותך שמדובר בהרפתקה בגוף ראשון, המבוססת על אזורי מרכז עם פריטים לאיסוף וחידות לפתרון. אפילו תחושת החופש המוגבלת מתאדה במהרה, עם זאת, כשהבית הופך לסדרה של מיקומים מטרידים שחופפים, משתלבים ומבלבלים את פריסת הבית. יש חפצים לאסוף אבל אין מלאי לניהול ואני לא בטוח שאפשר לתאר את מעט הקשיים שפגשתי כחידות. אי הבנות, אולי, כשלא הצלחתי לראות את האובייקט שהייתי צריך לתקשר איתו לרגע או שניים.

כאשר מתחילות האפשרויות הארכיטקטוניות המסויטות, בקושי חמש דקות לתוך המשחק, הסיפור נמוג אל הרקע. יש רמזים למה קרה שגרר את המצב הזה - תנועת הצליעה המומשת בצורה מבריקה של הדמות, אובססיה להתפשטות שרצים, דיוקן העשוי מחלקים אנושיים - אבל לכל תמונה או אירוע משמעותיים, יש הרבה מהמורות לילה שקיימים פשוט כדי להשמיע רעש חזק בדיוק בזמן הנכון.

וזה בסדר.שכבות של פחדמתכוון לספק חללים שבהם אתה מרגיש לא בטוח ודלתות שאתה מעדיף לא לפתוח, ויש בו את שני הדברים האלה בשפע. לפעמים תהססו לפתוח דלת כי משהו שיקשק בידית ואתם באמת מעדיפים לא לעמוד פנים אל פנים עם מה שזה לא יהיה, ולפעמים אולי אפילו תחליטו שעדיף לעזוב את המשחק ולעשות ספל שוקו חם כי כל מה שנמצא מעבר לפינה הבאה עשוי לגרום לך מאוד לא מאושר.

הבעיות הן כפולות. קודם כל, הזעזועים והפחדים צפופים כל כך שיש מעט מאוד זמן לבנות רגשות של חשש ופחד. אלפרד היצ'קוק ידע דבר או יותר על מתח ושכבות של פחד הזכירו לי את ההסבר שלו על ההבדל בין מתח להפתעה. אם לא שמעתם את זה לפני כן, שווה לקרוא במלואו:

אנחנו מנהלים עכשיו צ'אט קטן מאוד תמים. בואו נניח שיש פצצה מתחת לשולחן הזה בינינו. שום דבר לא קורה, ואז פתאום, "בום!" יש פיצוץ. הציבור מופתע, אבל לפני ההפתעה הזו, הוא ראה סצנה רגילה לחלוטין, ללא תוצאה מיוחדת. עכשיו, בואו ניקח מצב מתח. הפצצה נמצאת מתחת לשולחן והציבור יודע אותה, כנראה בגלל שראו את האנרכיסט מניח אותה שם. הציבור מודע לכך שהפצצה עומדת להתפוצץ בשעה אחת ויש שעון בעיצוב. הציבור יכול לראות שהשעה רבע לאחת. בתנאים הללו, אותה שיחה תמימה הופכת למרתקת מכיוון שהציבור משתתף בסצנה. הקהל משתוקק להזהיר את הדמויות על המסך: "אתם לא צריכים לדבר על עניינים טריוויאליים כאלה. יש פצצה מתחתכם והיא עומדת להתפוצץ!

במקרה הראשון הענקנו לציבור חמש עשרה שניות של הפתעה ברגע הפיצוץ. בשנייה סיפקנו להם חמש עשרה דקות של מתח.

בעוד אימה יעילה ומתח אפקטיבי אינם זהים לחלוטין, ליצירה ולמניפולציה זהירה של אימה יש קווי דמיון למבנה היעיל של תרחיש מותח. במקרה של Layers of Fear, דקות הפתיחה משמשות להזהיר אותנו שמשהו לא בסדר בבית הזה ואכן, שמשהו לא בסדר עם האדם הזה שאנחנו משחקים בתור.

הפצצה מתקתקת.

תוך דקות הוא התפוצץ בשפריץ של צבע וקול. במקום לראות מקורות חדשים של פחד עם מבנה משלהם לקראת גילוי מחריד, המשחק הופך לתגובת שרשרת של פיצוצים חדשים כאשר דלתות נטרקות, פנטומים מתייפחים ובובות מתעוותות. הצעדה לא מותירה מספיק זמן שקט וניכר שרגעי הרוגע הספורים השאירו אותי מתפתל יותר ממצעד האימים, שמהר מאוד התחסנתי בפניו. בסופו של דבר, נפלתי להתייחס לכמה מטקטיקות הפחד המוגזמות יותר כאל הקלה קומית, פשוט כי נראה היה שהמוח שלי דורש מערך או תגובות מגוונות יותר.

הבעיה השנייה מתייחסת לאופי הממשי של הדברים המתרחשים בחדרים ובמסדרונות ביתו הבלתי אפשרי של מר צייר. יצירות אמנות יעשו מדי פעם דברים מטרידים, כמו להופיע במקום שאתה לא מצפה שהן יהיו או להתמוסס לערימה של בוז, אבל בין החולדות והבובות והבלוקים היצירתיים האכזריים ואפילו דינו-רודס היצירתיים האכזריים יותר, יש הוא סוג של סיפור לביטול.

מדובר באדם וביחס שלו ליופי, הן על הבד והן על בשרו. לפחות זה מה שאני חושב שזה קשור אבל אני לא בטוח איפה חצי מהמשחק מתאים לתיאוריה הזו. זה לא חייב להתאים זה לזה כמו קופסת פאזל מושלמת, אבל משחקי האימה וסרטי האימה האהובים עליי חוקרים את הגבולות של רעיון מרכזי, תוך הגיון במשהו נורא בצורה שלעתים קרובות היא מפחידה וקתרטית כאחד.

Layers of Fear הוא מפחיד יעיל אבל תחושת הנקע וחוסר פיתוח הדמות הותירו בי הרגשה כאילו נהניתי מסדרה מבולגנת מבחינה נושאית של זעזועים ולא מסיפור אימה מגובש. זה אוסף של דברים מפחידים שקשורים באופן משיק לרעיון של בלוקים יצירתיים ואכזריות משפחתית ולא חקירה של האמן או פגמי אישיותו. עד שהקרדיטים התגלגלו, ידעתי מעט מאוד על הצייר המסוים הזה שלא יכולתי ללמוד על ידי קריאת תקציר קצר.

כמו המשחק עצמו, נראה שיש לו הערכה לחפיפה הלא נוחה של אימה ויופי, אבל הלילה הזה של אימים מבולבלים מרגיש כמו אוסף של גזירי אלבום מפחיד ולא מגנום אופוס.

שכבות של פחדיצא כעת עבור Windows.