הנה משהו שמעולם לא חשבתי עליו כששיחקתי את LA Noire. יהיו היתרונות והכשלים האחרים שלה אשר יהיו, הדברים שהיא עושה עם אנימציית פנים ולכידת ביצועים היו מדהימים, ומשהו שכל התעשייה יכולה להפיק תועלת מהנחה שהיא לא טובעת באלף מיליון פטנטים בלתי שבירים (וזה כנראה). עם זאת, כל מה שהוא שימש עבורו היה, בעצם, פשוט להשיג גרסה קצת יותר טובה של משהו שמשחקים ובמיוחד הקטעים שלהם כבר עשו. אנחנו יכולים למצוא דיאלוג מתוכנן, תסריטאי, ובדרגות שונות מאוד, רגש פנים ואנימציה נלווים, בכל מקום. מה שאנחנו לא יכולים למצוא הוא הופעות נטורליסטיות, ללא חזרות - אנשים הם אנשים, בניגוד לאנשים שהם דמויות של משחקי וידאו. תסתכל על זה כדי לראות כמה גדול ההבדל יכול להיות.

ה"בלופר סליל" הזה, שבו הטכנולוגיה של LA Noire לוכדת שחקנים משמיעים את השורות שלהם, מתגוננים ומקשקשים בינם לבין עצמם באותה דיוק מפחיד כפי שהוא הכניס את התסריט הפופולרי והמכיל יותר של המשחק, הוא דברים מרתקים, מדבקים ומשכנעים. זה אנשים, לא שחקנים, ואני לא מאמין שאי פעם ראיתי משחקים עושים את זה בעבר. דמיינו את זה, במשחק. חיוכים אמיתיים, צחוק אמיתי, מבוכה אמיתית, קולות של פיצוצים אמיתיים.