אני משחקמנהל כדורגל 2012. מעולם לא שיחקתי כדורגל מנג'ר לפני כן. אני יודע רק קצת על כדורגל. אני קצת מפחד. הפוסט הזה הוא בדמותו של איאן פוטבול, המנהל החדש שהוכתר של מועדון הכדורגל ווסטר סיטי, קבוצה שנחשבת כמי שספגה "תקופת עקרה של 32 שנים". הראשון בסדרה הזו הואכָּאן. הפוסט הבא, אגב, יהיה חסר אופי, ויפרט את המחשבות שלי על משחקי ניהול כדורגל.
עשיתי שלוש טעויות מרכזיות עד כה.
1) הבטחה לדירקטוריון המועדון שסיטי תוכל לסיים את העונה בחצי העליון של הליגה, בתמורה להגדלת התקציב. בשלב זה, אין לי מושג אם סיטי יכולה בכלל להישאר בליגה הזו. אני אפילו לא יודע אם יש חלוקה מתחת. הקבוצה עלולה פשוט להרוס את עצמה בסוף העונה, למיטב ידיעתי.
2) הקשבה לעצות של עוזר המנהל שלי, הגן.
3) לא להקשיב לעצתו של עוזר המנהל שלי, הגן.
כמו שזה נראה, אני רחוקה לדעת אם משהו מהדברים האלה יחזור לנשוך אותי בתחת מאוחר יותר או לא. אני מודאג שזה כמו שכאשר אקדח מוזכר בסצינות המוקדמות של סרט היצ'קוק, אז הוא נעלם לשעה, אבל אתה יודע היטב שהוא הולך לשחק תפקיד קריטי ומבוסס רצח הרבה יותר מאוחר. משהו, כמעט בוודאות, ישתבש. עם זאת, המצב הולך... בסדר. אנחנו עדיין במשחקי ידידות של קדם העונה מול יריבים בעלי שיעור קומה אפילו יותר פתטי מהקבוצה שלי אבל, ובכן, ניצחנו.
אבל אני אגיע לזה בעוד דקה. קודם כל, אני צריך לחשוף ששני הגיוס הפוטנציאליים הראשונים שלי, דארן וגווין, בסופו של דבר לא הצטרפו למועדון. למרות שהגן המליץ לי עליהם כלקוחות פוטנציאליים טובים, נקודת סקאוטינג הראתה שהם בקושי יעמדו בקצב של עמיתיהם הקיימים בעיר, שלא לדבר על להיות מסוגלים להחליף אותם. לפיכך, האמון שלי בגן התערער. הוא נשמע כל כך בטוח בכל מה שהוא אומר, אדם נקי לחלוטין מכל ספק. זה גורם לי לרצות להקשיב לכל מילה שלו, אבל... אני לא מכיר אותו מאדם. הוא נראה נחמד. יש לו כינוי מגניב. אבל הוא עוזר מנהל בווסטר סיטי. זה באמת לא נחשב הרבה.
אז, לאחר חיפוש ארוך ומבלבל עד ייסורים, בחרתי ביד שני ג'נטלמנים חלופיים להצטרף לסיטי. צריך להעסיק את הקשר ההגנתי דיונתן טייקסרה 'בכל מחיר', האמין הסקאוט שלי, למרות שכשאתה ווסטר סיטי, הגבול החיצוני ביותר של 'כל מחיר' מתברר כ'בסביבות 300 פאונד לשבוע'. ובכל זאת, הייתי מתה להדביק את דיונתן. בעיקר בגלל שהוא ברזילאי. בהתחשב בעובדה שאני מנהל פוטבול מקצועי, תופתע עד כמה מעט אני יודע על כדורגל. אבל אני כן יודע שברזיל אמורה להיות די מדהימה, לעזאזל, במשחק היפה. אז הצעתי הצעה של 250 ליש"ט לשבוע, דמי הופעה של 25 ליש"ט והבטחת בונוס של 1.3 אלף ליש"ט לדיונתן, כרגע בסגל הברזילאי מתחת לגיל 20, ובנס של ניסים, הוא קיבל. זהו זה! ווסטר סיטי בדרך!
ואז הוא לא עבר את ההגירה.
ערערתי על ההחלטה. ועכשיו אני מחכה. אין לי תקוות גדולות. הגן, אני מציין, לא הצליח להציע עצות מועילות בעניין זה. ואני לא מצליח להבין איך לשחד פקידי דרכונים.
לאחר מכן, הפניתי את תשומת לבי לשוער חדש, ג'ונתן נורת' של ולדסטון. ולשי, אז לא אמורות להיות בעיות דרכון, זול בצורה אבסורדית ב-60 פאונד לשבוע, וכפי שנאמר לי, פי שניים מהשחקן מהשומרים הנוכחיים שלי - טירון ורענן עייף בהתאמה. הוא קיבל. זהו זה! ווסטר סיטי בדרך!
התברר שיש סיבה שהוא היה זמין להעברה מיידית וזולה. המחבל סבל מפגיעת ראש חמורה שמשמעותה הוא היה מחוסר פעילות במשך מספר שבועות. רק 'ראש חבול', כנראה. איזה טמבל. מה העניין, ללבוש את כובע הבייסבול שלך לאחור בזמן שאתה בחוץ ב-Yate's Wine Lodge בניופורט מתחכם קצת?
אז, כשהמשחק הידידותי הראשון התקרב במהירות, הייתי תקוע עם הסגל שאיתו התחלתי. הרגשתי חסר תקווה. איזה סוג של מנהל הייתי? אם לא יכולתי אפילו להעסיק אדם שלא נעצר בהגירה או שהשתמש בראשו במלואו, איך יכולתי לקוות להוביל את ווסטר לניצחון?
כשניגשתי לערוך את מסיבת העיתונאים הראשונה שלי, הייתי מבולבל, עניתי בסוג הגרוע ביותר של דברי יחסי ציבור מדוללים. בלי הבטחות, בלי איומים, בלי תשוקה, בלי תהילה, רק התחמקות "כן הקבוצה שלנו תשחק קצת כדורגל ואולי לא אקבל איזושהי החלטה". העולם לא היה אמור לדעת את שמי היום.
פיטרתי בקטנוניות - אה, 'שוחרר בחינם' - השחקן הכי פחות נחשב של סיטי. היה לו פוטנציאל, כנראה, אבל אף קבוצה אחרת לא הייתה מעוניינת לקבל אותו בתור העברה, חופשית או אחרת, והייתי נואש להרגיש שהשגתי משהו. התוצאה היחידה הייתה שהמורל הכללי של הקבוצה ירד מעט. כל הכבוד, איאן. אתה עושה מזה בלגן ישן, נכון?
היום של הידידות הראשון הגיע. משחק ביתי נגד ניוטון איקליף. מעולם לא שמעתי עליהם. הם כנראה יקבלו אותנו, כמובן. ברור שאני לא יודע מה אני עושה.
אבל אמרתי את הדברים הנכונים לרוב הקבוצה שלי בתדריך לפני המשחק: אסרטיבי, נלהב, הראה לי למה אתה שייך לקבוצה הזו, אני מאמין בך, יאדאיאדה. למרות שהחלטתי להיות קצת מרחרח עם החבר'ה בהגנה, משוכנע שהשוער שלי חסר תועלת אז נזדקק לכל מה שנוכל להשיג מול הרשת שלנו. הגן יעץ לי להיות מעודד; התעלמתי ממנו הפעם. בזעף, שמתי לב שהמורל של השחקן הכוכב לכאורה שלי היה רשום כ'תהומי'. ושמועדון אחר מרחרח סביבו. הנה אנחנו הולכים, אה? אולי אני צריך להתחיל להאזין לגן שוב.
ובכל זאת, הכל או כלום. בוא נלך על מערך 4-4-2, דגש על התקפה, קליעה על הראייה, וכל דבר אחר שנשמע אגרסיבי בצורה נרגשת. אולי גם לצאת בלהט של תהילה, אה?
אני אקח את זה. ישר, אני אקח את זה. לא אכפת לי שניוטון איקליף הם אף אחד, זה היה המשחק הראשון שלי וזה היה ניצחון. חבל על זה שהכנסנו. לו רק לא הייתי מבזבז את כספי על שכירת שומר עם ראש חבול.
ראש הממשלה הנה אנחנו באים!
(אני באמת כזה תמים.)
(אפשר לבקש תוספת שכר עדיין?)
(כן, אני יודע שזה רק משחק ידידות. אבל זה אומר משהו בשבילי. משהו יותר מ'השחקנים שלי עכשיו קצת יותר בכושר.)
(ארוגו, ארווגו, ארווגו!)
