איאן פוטבול, חלק 1: כישוף עקר

אמת עצובה: אולי יהיה קל מדי לכתוב עוד יומן RPG. הכל קשור באנקדוטות, ולא בגילוי ולמידה. כבר זמן מה היה לי גירוד להתחיל לעבוד על עוד פיצ'ר מגה ארוך, אבל נאבקתי לזהות משחק שאיתו ארצה לעשות את זה - אני רוצה להפתיע את עצמי, לא לחזור על עצמי. אז, כאשר צעקה בטוויטר העלתה את ההצעה של כנראה לקחת מיקי שלמנהל כדורגל 2012, זה היה ממש הגיוני. אני לא יודע כמעט כלום על כדורגל, אחרי הכל, חוץ מזה הוא מציג גבר כועס בשם וויין שיש לו סתמי שיער ואוהב זונות. באמת, אני אהיה זר בארץ זרה. הייתי לומד. הייתי נאבקת. הייתי סובל. אולי אפילו אלמד משהו על רגליים וביצים. האם אתה מתכופף באי נוחות מול המחשב שלך? אז בואו נתחיל.

שמי איאן פוטבול, ובצירוף מקרים מדהים אני מנהל כדורגל במקצועי. מנהלת לראשונה, יש להודות: לפני כן עבדתי במקלט לחתולים. יום אחד אהיה מנהל כדורגל נהדר. היום זה לא זה היום - מה שאומר שלעת עתה אני מתלבט עם מה שכמה תיארו כ"המועדון הקשה ביותר לניהול" בכל הכדורגל האנגלי. זו לא אשמתי. הנה מה שקרה.

מלבד היותי חסר ניסיון, נולדתי וגדלתי בעיר ווסט מידלנדס חסרת ההשראה, ווסטר, בריטניה, ולכן הרגשתי חובה מסוימת להתחיל את הקריירה שלי בניהולהעיר ווסטרFC, למרות שלמעשה ברחתי מהעיירה המטומטמת וחסרת התכלית ההיא ברגע שהגעתי לבגרות ולמרות שהמועדון התברג כרגע בדרגים התחתונים של ליגת הריבוע הכחול הימור צפון. זה יהיה אצילי, וזה יהיה יפה. למרות שזו עיר הולדתי, איכשהו לא הייתי מודע לחלוטין להיסטוריה של המועדון. אז, די לומר שכל הצבעים הלבינו מהפנים שלי, זרמו על פלג הגוף העליון שלי ונעלם מהחדר בקצב של קשרים כשקראתי את זה ב"ברוכים הבאים לוורסטר סיטי" המבריק אך המבלבל! חוברת קיבלתי ביום הראשון שלי בעבודה.

אה, שתן. כישוף עקר של 32 שנים. רק "חצי מקצועי". חֲצִי! איך החבר'ה האלה בכלל ישלמו לי? אני חושש שאולי עשיתי איזושהי טעות איומה ונוראה לפני שבכלל התחלתי. יש שתי דרכים להסתכל על זה:

1) הו אלוהים, צא, צא, מצא מועדון אחר לנהל, לא משנה מה.
2) ובכן, הם כבר בתחתית, נכון? לפחות אני לא יכול להחמיר את המצב. או שאני יכול? לא, אני לא חושב כך - זו, בוודאי, דרך לתפארת. הלאה, אם כך.

מצידה של ווסטר, הם לא מודעים לאושר שכמו בלש טלוויזיה טוב, הגאונות והתובנה שאין שני לה מלווה בפגם אישי נורא. לקראקר יש את ההימורים שלו, למורס יש את השתייה שלו, למקנולטי יש את השתייה שלו וההתעלמות מהסמכות וכנראה גם מהימורים. לי, אבוי, יש פחד פתולוגי מהצבע הצהוב. ובכל זאת, זו לא אמורה להיות בעיה כלשהי, הייתי חושב. זה לא שאני הולך לזרוק משחק כי הנבחרת שלי מול קבוצה שלובשת חולצות צהובות, נכון? אה.

אני מתחיל איפה שיהיה הגיוני שמועדון בעיר הזאת רק מרחק אבן מבירמינגהם יתחיל - על ידי שכירת גברים בשם דארן וגווין. שמות גאים, סטריאוטיפיים להפליא במערב מידלנד: היו יותר דארנס וגווינס ממה שיכולתי לספור בבית הספר שלי בווסטר לפני כל השנים האלה. אז אני מתנחם שעוזר המנהל שלי מתיו גרדינר (אני הולך לקרוא לו מאט 'הגן' גרדינר עד שנהיה החברים הכי טובים, החלטתי) הציע את האדונים האלה כהחתמות הראשונות שלי:

שם המשפחה שלו הוא אפילו 'הירו'. כן, הוא יהיה הגיבור שלי. זה אמור להיות, בוודאי. היכולת שלו? רק אלוהים יודע. את זה נגלה מחר. בינתיים, בחרתי לתת לגן שום בחירה לגבי הכינוי שלו. אני כבר מרגיש הרבה יותר בטוח לגבי כהונתי בווסטר.

כך נקבעה הסצנה. לאיאן פוטבול, לגן ולדווין הירו תהיה תהילה או כלום. אבל בכנות, אני אסתדר בלי כלום. זה כנראה כל מה שמגיע לי.