החברים שלי ואני עדיין ממשיכים באודיסיאה שלנו במשחק הישרדות ויקינגיםולהיים. למרות התקדמות מינימלית עדיין לקראת התקדמות הציוויליזציה, כלומר לתוך ה-עידן הגזר, אנחנו צועדים הלאה. אנחנו אנשים קשוחים, ואנחנו חייבים להתמיד, גם כשאנחנו לא יכולים להבין איך לגדל רק אחד (1) מתוך חמשת (5) שלנו ביום.

קבענו פגישה עם רע מסתורי שגר מעבר לים, אבל אחד מהשבט שלנו, דאנדר מיפלין, נעדר לטיול המתוכנן הזה (הסרת קעקועים, הזמנה זוגית מצערת). כדי להתכונן לחזרתו של בן משפחתנו, ניסינו במקום הפלגת תרגול קטנה. רפרוף נעים על פני האוקיינוס, שהשאיר אותנו עירומים... ומפוחדים.

בוואלהיים אתה מוטל על ידי עורב עליון להרוג כמה מפלצות איומות. זיגמונד, בעל התושייה, מצא סלע שאמר שהקרב הבא שלנו יתקיים מעבר לים. בתור שבט, אני חושב שסוף סוף שלטנו באמנות המעבר על אדמה. בפרט, אנחנו טובים מאוד בלהברוח מטרולים, חיות שעירות גב שקיימות לחלוטין כדי לטחון אותנו. ביחד, גם רמת הקפיצה שלנו זינקה, אז תזרקו אותנו במרינדה, גלגלו אותנו בתערובת לחם וטבלו אותנו בשמן, כי אני אומר לכם, הירכיים עלינו.צָפוּף, חבר.

"אז בסופו של דבר, זה יהיה שלושתנו, חיקו העדין של האוקיינוס, והנקרות שלנו שורקות ברוח."

אבל רגלינו התנדנדו מהמחשבה לשוט על פני המרחב הכחול כדי לפגוש את יריבנו המסתורי. הבעיה היא שהרגליים שלנו הפכו פתאום ללא רלוונטיות. היינו צריכים לסמוך על השכל שלנו (כמשאב, אין הרבה מזה), המים וכיוון הרוח.

והכי חשוב, זה היה מפתח שהייתה לנו רפסודה. שוב, היה זה זיגמונד בעל התושייה שיצר את מה שיהפוך לרגלי הים שלנו. ועם דאנדר מיפלין עסוק במכון הקעקועים של ימיר, חשבנו שעדיף לנסות הפלגת תרגול לפני שהוא יצטרף אלינו במועד מאוחר יותר כדי לחצות את הים באמת.

אז זיגמונד, רגנאר האדום ואני הצטופפנו יחד בבוקר כפור, ובזמן שהדבורים עדיין ישנו, ועם זקננו נוגע, הגענו להחלטה: נתפשט עד המכנסיים. לא ידענו אילו סכנות עלולות להיות אורבות באוקיינוס, אז פחדנו לאבד את כל הציוד שלנו בהתהפכות אסון. שייט עירום נראה היה האפשרות הברורה ביותר. אז בסופו של דבר, זה נהיה שלושתנו, חיקו העדין של האוקיינוס, והנקרות שלנו שורקות ברוח.

לאחר שרצנו לרפסודה שלנו כמו ילדים מצחקקים בפרסומת של הייבן, הפלגנו! בפעם הראשונה! וזה היה ייסורים! מסתבר שפעולת ההפלגה בוואלהיים אינה כוללת החזקת מקש W, אלא דורשת מחשבה ותיאום. אני לא בטוח למה אני כל הזמן מופתע מכך ואלהיים מבקש ממני קלט ממשי, אבל אני כן. השתלטתי על ההגה לזמן מה, ואני יכול לומר בבטחה שאף תא מוח לא היה מעורב. למעשה, אני חושב שהמוח שלי התחיל להתקלקל. זה נראה כל כך מורכב, פקק של אייקונים שהתפתלו והסתובבו כמו ברוח הים. יותר מדי בשבילי. אז החזרתי את הפקדים לזיגמונד ורגנאר, בזמן שאנחנואינץ'קדימה.

אני מדבר על רמות מהירות רכיכותיות (מונח שזה עתה טבעתי). לא הצלחנו, לכל חיינו, להבין איך לעשות את הרפסודהלָלֶכֶת. האוקיינוס ​​מאחורינו היה שאריות החלזונות המבריקים שלנו, כשדשדשנו לעבר אי קטן שבחרנו באקראי. לפעמים נעצרנו ופשוט קפצנו לזמן מה, ובמקרה זה היינו מתחלפים בדחיפה של הסירה קדימה עם הגולגולות שלנו. אחד מאיתנו יקפוץ מקצה הרפסודה שלנו ונכנס לחלק האחורי שלה, בתקווה שאולי נוכל להתנהג כמו מנועים חיוורים ובשרניים. אז הרגליים שלנו באמת הועילו בסופו של דבר.

היום הפך ללילה, ועד מהרה נקלענו לסערה. למרות שעד שהגשם צלף את גופנו החשוף, הגענו ל-Destination Fucko. המסה המוצלת אליה נסענו, שדמיינו שהיא גן עדן של אי, התגלתה כלא יותר מסלע גדול מכוסה ברנקלי תהום. אני בטוח שביולוגים ימיים לא יסכימו איתי כאן, אבל משקעים? מה הם בעצם תורמים לחברת הים אה? כנראה פשוט לשבת שם כל היום ולא לעשות כלום. לְהִתְבַּגֵר.

זאת אומרת, חבטתי הרבה באגרופים, כפי שדרכנו בוואלהיים, אבל אמר שאביסל ברנקל אפילו לא נרתע. עם כותרת כזו הייתי מצפה לפחות לאיזה קסם שחור, לאיזו תגמול איומה שמעיף אותי אל ממלכת הצללים. יותר כמו, א-סל ברנקל, חחח. מה, לא מצחיק? זה היה זהב, חבר. היה לי יום רע בים, אז אתה רוצה לסגת קצת? אתה רוצה ללכת, בוא נלך, אני אהיה...

וזה היה זה. בילינו כולה דקה אחת על האי לפני שפרשנו חזרה לרפסודה שלנו, פרקי אצבעות חבולים וידיים ריקות. רגנאר נטל את המושכות הפעם, בעוד זיגמונד ואני ישבנו וקיבלנו את הלילה הארוך שמחכה לנו. כשהגענו הביתה, השיניים שלנו נקשו והנקמות שלנו היו קהות - קהות מהכל.

כשדאנדר מיפלין יחזור, נודיע לו על טיול התרגול שלנו, ואני יודע שהוא יצחק לנו בפרצוף, ואנחנו נקנח בו בתגובות ילדותיות. אם כולנו סוף סוף נפליג אל הרע המסתורין הזה ובסופו של דבר זה יהיה ברנקל ענק, אני הולך לצרוח.