זהו קטע קצר שהופיע במקורגיימר PC, נזכר ברגע מפתח בחיי המשחקים שלי. בזמן ששיחקתי ב-Call of Duty חוויתי משהו נורא. שרדתי רמה על ידי הסתרת. זה היה משפיל, ועם הדגש של Call of Duty על אכזריות המלחמה, הרגשתי שבורה. היצירה נכתבה עבור מדור החיים הכפולים של גיימר, שמאמץ את קולה של הדמות. מכאן שזו מלודרמה. אבל זה לוכד רגע כנה של אימה בתגובה לאינסטינקטים שלי. האם משחקים השפיעו עליך כך? חשפת את החולשות שלך, או גרמת לך להרגיש אשמה?
הכל לא הוגן באהבה או במלחמה
שמי אלכסיי, ואני פחדן.
אני מתגייס, ואני לא רוצה להיות כאן. זו לא המלחמה שלי, זה לא הקרב שלי, זה לא משהו שאי פעם ביקשתי. אני לא חייל. לא מעניין אותי להיות חייל. כשהייתי ילד, הבנים האחרים היו מבלים את אחר הצהריים שלהם במרדף זה אחר זה ביער, יורים זה בזה במקלות, מתרגלים בשביל זה. ישבתי בביתי, הדלת סגורה, ורק מדי פעם הסתכלתי מהחלון. שם שמחתי. שם הייתי שמח עכשיו. עכשיו יורים בי גברים שלא מכירים אותי, גברים שנראים בדיוק כמוני.
זה שאני חי זה משהו שאני לא מבין, ולא יכול להסביר. מה שעברתי זה עתה אני לא רוצה להבין, אבל מרגיש שאני חייב להסביר. אני צריך להתוודות. אני צריך להיענש.
סמל פבלוב קבע שעלינו לפנות את הבניין הזה - הבית הזה. גובה שש קומות, ומלא בחיילים נאצים. חיילים נאצים שנראים בדיוק כמוני. עם רובה צלפים בידיים, מצאתי את עצמי יורה על חלונות, יורה על האנשים האלה. ואז רצנו לעברו, רצנו בתוכו, ואז פשוט ירינו - ירינו על גברים במדים בצבע ירוק קצת שונה משלי. וירינו וירינו וירינו במשך שש קומות, עד שכל האנשים הירוקים הלא נכונים מתו. ואז, באותו רגע, אחרי כל המוות הזה, בדיוק באותו רגע, הרגשתי כמו חייל. הורה לירות נשק נ"ט לעבר המכונות המתקרבות. נַעֲשָׂה. פָּשׁוּט. יָעִיל. ואז רגוע.
ואז לעזאזל.
ואז הבניין, הבניין שרוקנו מגברים לא-ירוקים, נלקח עכשיו בחזרה על ידם. ואנחנו חייבים להפסיק את זה. אומרים לנו שתגבור תגיע תוך פחות מארבע דקות, ושכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לשמור על הבניין הזה, פשוט להמשיך לירות, פשוט להמשיך להרוג... אבל אני לא חייל. אני פחדן.
זה הפשע שלי. ברחתי והתחבאתי. ברחתי בזמן שחבריי, המנהיגים שלי והחברים שלי ירו וירו לעברם. נהרגו ונהרגו. והתחבאתי, בקומה החמישית, בחדר אחורי הרחק מרעש הטנקים. התחבאתי כי ידעתי שכאן לא אמות. האחרים ימותו, אבל אני לא. הייתי שורד, וממשיך להרוג גברים ירוקים אחרים.
ואני, לנצח, אהיה אלכסיי המתגייס שרץ והסתתר בזמן שחבריו מתו. כך אני מסוגל לכתוב את זה. לכן אני לא שוכב עם חבריי ומנהיגי וחברי. את המשפחות שלהם אני לעולם לא אפגוש. זה הקברים שלהם שלעולם לא אבקר. אלו הגופים הירוקים המתים שלהם שיצעקו דרך החלומות שלי בכל פעם שאמצא שינה.
זכיתי. הם הפסידו. בגדתי.
