"פחות זה יותר". סלוגן פרסום קלאסי לא? אני מדמיינת בית מינימליסטי עם מדפים שמתקפלים בדיסקרטיות ושולחן קפה מזכוכית שיושב ברחבה של לבן מבריק. לעתים קרובות הם משווקים כשימוש כלכלי בחלל שמנתק כל רעש מיותר. אני לא חולק! אם כבר, אני יכול לראות את הערעור. אבל אני מעדיף בתים עם קצת אופי. חפצים סנטימנטליים בכל מקום, ערימות של ספרים פזורות על שולחנות כתיבה, קורות נמוכות וקמינים ישנים. אלה מיני חללים שאני אוהב, שבהם לכל העומס יש היסטוריה ונותן למקום אישיות.
Ubisoft תוכנן בבירורAssassin's Creed Valhallaעם חוברת של הקודם פתוח, ויצאתי מהידיים שלי על הדגמה בתחושה שהעולם שהם יצרו היה בהחלט יפה, אבל נטול דברים לעשות. כל זמן המשחק שלי השתוקקתי להרגשהAssassin's Creed Odysseyנתן לי, לחתור דרך מפה זרועה סמלים ולהתרסק לתוך המערות, המבצרים והחידות שלה. רציתי לדפדף בין סמנים, אבל במקום זה נשארתי מסתובב באזור הכפרי האנגלי.
אני מבין מדוע יוביסופט הקטינה את סמני המשימות כאן, מכיוון שזה הפך לבדיחה רצה שכל משחק שהם משחררים מתפוצץ באופן חיובי עם bloatware. כלומר, קח לדוגמא את אודיסיאה. זה היה בן טריליון שנים ועמוס במספר כמעט בלתי עביר של דברים לעשות. גם רוב זה טריוויאלי, כמו למסור חבילת עשבי תיבול לבן זוג של מישהו שחי ממש שתי שניות בהמשך הדרך. פתיחת המפה כדי לחפש משהו אחר שיתחשק לך, בסופו של דבר תצחצח את כל סמני המפה במעין טראנס המום.
אבל עבורי לפחות, זה עדיין מרגיש כאילו Ubisoft פשטה את הפעילויות קצת יותר מדי. אני לא חושב שהייתי מרגיש כל כך נלהב לגבי זה לו הם מתייחסים לעולם כמו לבוטיק, עם תוכן אומנותי שנבחר ביד על המפה, כך שלא משנה מה מצאת תהיה מובטחת לך חוויה עמוקה ועשירה בכל פעם. במקום זאת, כמעט כל הפעילויות הצדדיות שנתקעתי בהן לא נראו מורכבות יותר מבעבר, כשההבדל היחיד הוא שהיו פחות מהן.
מקרה לדוגמא: יריתי לעבר סמן חיפוש (נדיר) ונתקלתי במזבח עתיק על רקע של עצים נישאים ומסוקסים. סמלים מבשר רעות נחרטו על אבן, נרות נשרפו ליד עצמות קמלות, וקערה מנותצת דם עמדה במרכז הכל. בבדיקה מעמיקה יותר גיליתי שאני צריך להרים שלוש רגלי ארנבת כדי שמשהו מסתורי יקרה. וואו. זה היה חייב להיות מפחיד. אז אחרי תקופה קצרה של ציד מגושם, הנחתי שלוש רגלי ארנבת לתוך הקערה וצפיתי בשקיקה לרדוף ראוי.
הבזק! נקודת מיומנות. אה.
זה קרה שוב עם עוד סט של אבנים. לכל אחד מהם היה פרוסה אחת של רונה גדולה, ומהר מאוד הבנתי שעליי לעמוד בזווית מסוימת כדי שכולם יתאימו ויצרו את הרונה כמכלול. אחרי שהבנתי את זה, קרתה אנימציה מתוקה שבה שקעתי על הקרקע, עשיתי מדיטציה ואנרגיה כחולה עלתה מהאדמה.
רָשָׁע! נקודת מיומנות. אה.
אוקיי, אני יודע שאני מתעצבן עצום, ואני כן רוצה לציין שממש נהניתי מכמה מהמשימות הצדדיות שנתקלתי בהן בטבע. אני זוכר שצחקקתי ישן וטוב שליווה בחור בשרני שאכל כמה פטריות מפוקפקות והיה נחוש להילחם בכל דבר שזז. בסופו של דבר נאלצתי לשאת אותו הביתה אחרי שהוא הקיא את קרביו במחנה שודדים.
דגמתי גם כמה פטריות בעצמי, והפעלתי רצף חידות הזוי מוזר. הופיעו מספר שערים והייתי צריך "להתבונן בסימנים" כדי להשלים את זה, יהיה "זה" אשר יהיה. הסימנים במקרה היו כלבי ים אמיתיים שהיו שוטפים לעבר השערים או מכוונים את אפם הדפוק לכיוון מסוים. במשך חיי, לא הצלחתי להבין את זה (אבל אני בטוח שהתגמול היה נקודת מיומנות, בכל מקרה).
בפעם אחרת נתקלתי בגועל ענק שעמד על המשמר מחוץ למגדל באמצע שום מקום. בשיחה התברר שהוא דיבר בחריזה, ואם אני רוצה להיכנס בלי הסיסמה הסודית אצטרך רמת Flyting של שלוש (מיומנות משנית שאתה קולט דרך קרבות ראפ ויקינגים, בעצם).
לא הייתה לי את המתנה של הגאב, אבל הוא הביא רמזים שהסיסמה הוסתרה איפשהו בקרבת מקום. לאחר שריטה מהירה בראש, מצאתי אותו מוסתר במעלה עץ, הצלחתי להיכנס, והלכתי אחריו בהיסוס למרתף מעורפל. מסתבר שזה היה מועדון קרב סודי לאנשים מיוזעים, עירומים למחצה, שאהבו להניף אגרופים כמו לירוק חרוזים.
לאחר שהתערבתי בכמה פיסות, מצאתי פתק די נוגע ללב על השולחן. הוא תיאר כיצד כל קטטה "מיוזעת ומייסרת ככל שתהיה, תמיד מסתיימת בטוב לב. חיבוק. טפיחה על השכם. חבטה בראש." ושאין מקום אחר שהם מעדיפים להיות.
אולי אם אנצח נגד כל מתמודד הייתי זוכה בלבבותיהם של האנשים האדיבים והעקובים מדם? אולי קצת רומנטיקה על הקלפים? חבר חדש לפשיטה של ויקינג? לצערי לא היה לי זמן לברר, אבל זה כן הציג קרן של תקווה: אולי לכמה משימות יש את היכולת ללכת לאנשהו.
את ההרגשה הזו קיבלתי הכי הרבה משני פושטי ויקינגים נחשקים שנתקלתי בהם בזמן שהסתובבתי על הסוס שלי. הם התווכחו אם להצית בית ולא ידעתי אם זה אפשרי עבורי לעזור להם, או שזה אחד מאותם משימות שיתחילו אם רק אבעט אבק עד שהם יפסיקו לפטפט. להפתעתי גיליתי שאני באמת יכול להדליק את גג הסכך של הבית על ידי זרימת הלפיד שלי עליו.
עד מהרה למדתי שהם טמונות ענקיות ושהבית שהצתתי היה של אמם - בחורים נחמדים. לאחר שהצלתי את הדברים שלה מלהישרף עד כדי פריך, הם הודו לי והמשיכו לדרכם. הפופ אפ היה גולת הכותרת האמיתית כאן. הוא אמר שסיימתי את "סאגת הטוויט, חלק 1", מה שנותן לי יותר תקווה שייתכן שיהיו קווי עלילה ארוכים ומתהווים שדפוקים ברחבי אנגליה. אתה רק צריך לצאת לשם ולמצוא אותם.
הערכתי שחלק מהחוויות העליזות האלה לא סומנו על המפה ושיוביסופט סומכת עליי שאצא לחקור. רק ציפיתי ליותר מרבים מהם, וקיוויתי שלפחות כמה מהם יהיו דומים במידת מה לאלו שלThe Witcher 3, שם הם היו מתחילים בקטן אבל מתפרקים לאפוסים מלאים. זה לפחות היה מקזז את המחסור בדברים שאפשר להתעסק בהם.
זה אולי מסתכם בעובדה שאני עדיין חושב על משחקי Assassin's Creed כעל מסעדות ג'אנק פוד ולא על הבוטיקים המפוארים האלה. אני רואה את הזמן שלי איתם כביס מהיר לאכול, שבו אני מתקרב בין נקודות, מנקה משימות ואז מתנתק לערב.אליס בי הייתה הרבה יותר בעניין של הדגש הגדול יותר של ואלהאלה על חקר. כשזה מגיע להיות ויקינג פחות חמקני, ברור שאני מישהו שרוצה להתרוצץ על עומס עולמי מלא בלאגן עם צ'יפס תלוי מהפה שלי.
