בכל זמן חדשחיטמן[אתר רשמי] המשחק מתגלגל, אני צריך לדעת את התשובה לשאלה אחת: האם אני יכול לדפוק הכל באופן מלכותי ולצאת מזה? לא בשבילי המתנקש השקט, אלא יותר סדרה של תקלות, רציחות שבוצעו מבלי משים לעין, החלפות תלבושות מבוהלות ותחבולים מביכים, שהסתיימו בהכרח בספרינט נואש אל היציאה כששרשרת שומרים חמושים וכועסים רודפים אחרי. אז אני שמח לגלות שמשחק Hitman החדש תומך בסוג זה של אסון מתגלגל.

אפילו הצלחתי להשלים משימה שהתחילה בכך שחנקתי אדם מחוסר הכרה מול כ-200 אנשים שאיכשהו לא הבנתי שהם צופים בי.

חשבתי שאני עושה כל כך טוב מצער אותו הרחק מעיני שני המאבטחים הסמוכים. לא חשבתי להסתכל למעלה כמו מאחורי, מה שאומר שהתגעגעתי לעשרות החוגגים המזועזעים על יאכטה שהיו עדים לכל שנייה במעשה הנורא שלי. כשהחלה מקהלת הצרחות, התחמקתי מטווח הראייה מאחורי ארגז, החלפתי לבגדיו של האיש שהופל, טיילתי אל בטנה של היאכטה ולא הבטתי לאחור. הִתגַנְבוּת.

Hitman הוא משחק שכדי לשחק אותו 'טוב', צריך סבלנות והתבוננות. אני לא מיומן במיוחד באף אחד מהדברים האלה, ובכל זאת נמשך בלי סוף למשחקי התגנבות, מה שגורם לכמה סצנות מכוערות ארור. במיוחד עםHitman: Blood Money, הרגשתי שסגנון המשחק הזה, אם אפשר לקרוא לזה ככה בלי לצחוק, נתמך. בטח, כל הכלים וההזדמנויות הנדרשות לביצוע ריצות מדויקות-נקיות היו שם, אבל כך גם הכלים וההזדמנויות להיאבק בניצחון מטורף ממלתעות התבוסה המגושמת.

השאלה במשחק Hitman טוב, מבחינתי, היא לא "איך אני נכנס ויוצא מבלי שיבחינו בו?" אלא "מה אני עושה כשמבחינים באופן בלתי נמנע, בדרך כלל כפוף מעל גבר מחוסר הכרה בתחתונים שלו?" אם התשובה היא "תתחיל לירות ואל תפסיק עד שאני או כל השאר ברמה מתים", אז בשביל הכסף (הדם) שלי, זה לא משחק היטמן תקין.

זו הייתה אחת הסיבות העיקריות שלא הרגשתי טוב עם משחק Hitman הקודם, Absolution. זה היה קצת יותר מדי מחייב, מעט מדי גמישות בין שלמות שקטה למרחץ דמים. נכון יותר, אולי, למה שאפשר לכנות את המציאות של סוכן 47, אבל פספסתי את הפארסה המבולגנת של הסתלטות דרך חלון אחר חלון והחלפת תלבושות חמש פעמים תוך כמה דקות כדי לנסות לנצח את המשימה מבלי להזדקק למשחקי נשק. אני מניח שכשמשחק כזה הופך למשהו כמו קומדיה, אני מרגיש שחוסר הכישרון שלי הופך לדרך חוקית לשחק: כדאי להתחנף כשהתוצאות הן מאבק נואש ומגוחך כדי להתחמק מזה.

אני שמח לגלות שה-Hitman החדש תומך בזה. טעיתי בכל צעד ושעל, כהרגלי, והצלחתי להמשיך במשימה די הרבה זמן בעקבות כל בוז-בו. נכון, לפעמים זה גורם ללא רחם ליריות למוות, אבל למרבה השמחה חיטמן לא תומך בירי כל אויב כמו הקודם, ובכך מאלץ אותי ללכת לנסות ולמצוא פתרון לחשיבה לרוחב. מסתם ללחוץ על דרכי ולעולם לא לחזור למשימה ההיא.

זה לא ממש חזרה לשיא הסדרה Blood Money, וגם לא צריך להיות. דבר אחד, השומרים נראים חדים יותר באופן משמעותי, וניסיונות לפתות רק אחד מהחבילה כדי לגנוב את החולצה והכובע שלו רק לעתים רחוקות עובדים, ובכך מאלץ אותי לעבוד קשה יותר עבור התלבושת החדשה שלי. מצד שני, ההמונים העצומים של Absolution, ללא ספק התכונה החזקה ביותר שלו, חוזרים ויוצרים כמה נקודות חנק מענגות על המפה. הם יכולים גם להיות נכס כאשר דברים משתבשים; אם אצליח להחליף תחפושת זריזה לפני שהשומר הבא ימצא אותי, אוכל לחמוק מבעד להמון, מעורפל מדי על ידי המוני הגופות מכדי שניתן יהיה לזהות אותו.

זה הכל בגלל התחפושות, בשבילי. הורדת תלבושות שגרמו לחשדנות (או גרוע מכך) כמו כריס כריסטי משיל אידיאולוגיות, בהכרח נקלע למישהו שיודע היטב שאני לא אחד מהם בכל פינה ואז נאלץ להרביץ לו לישון, להפקיד את גופו בצורה גסה בחצי- פינה חשוכה כי אני לא מוצא שום שידה בגודל גבר בקרבת מקום, ואז משתפל ועושה הכל שוב. היטמן בשבילי הוא על זה שקורה שוב ושוב: שרשרות של אסונות, שכל אחד מרגיש כאילו זה בוודאי, בוודאי לאיית אבדון, אבל איכשהו יוצא הסוף שלו.

זה תערובת של שכל (באופן אירוני) וניצול שמאפשר לי: ללמוד את מערכות המשחק אבל גם ללמוד את הפרצות שבהן, הפערים הקטנים בהיגיון שלו שגורמים ל-NPC של האויב להחמיץ או לשכוח עוולות מסוימות. היטמן הרבה יותר צמוד ממשחקים קודמים בהקשר הזה, אבל טריקים מוכרים - למשל להסתלק מהעין של מישהו שעמד לשלוף את האקדח שלו, להסתתר בהצלחה בארון שכל אחד עם שמינית מוח ידע היטב שאני בפנים - עדיין יכול להשתלם. זה לא יהיה חיטמן בלעדיהם, מבחינתי.

Hitman מרגיש הרבה יותר קרוב ל-Blood Money, אם כי ההומור מושתק יותר. יש לו את הרמות העצומות וההתפשטות העצומה לכאורה של דרכים אפשריות להפיל מטרה, קלינית ומגושמת, ולפחות בינתיים יש לי הרבה מאותם 'אה!' רגעים שבהם אני מרגל משהו שלא ניסיתי לאחר מעשה (כלומר אחרי שרק ניסיתי למוות בטירוף את המטרה שלי עם מפתח ברגים ואז ניסיתי להסתיר את גופתו בשירותים).

סיבות לחזור אחורה, במילים אחרות, שלא חוויתי עם Absolution: שם פשוט טחנתי דרך הרמות, בתקווה שהבא הבא ירגיש מעודד יותר. כמה מהם היו, אבל מספיק כדי להרגיש שאני בארגז חול אמיתי. לפחות, לא אחד שיש לו דרכים לחקור כשהגיהנום השתחרר.

האם היטמן יכול להמשיך לתת לי את זה, האם הוא יכול לתמוך במודל האפיזודי שלו מספיק כדי לגרום לי לרצות לחזור שוב ושוב לאותם פשעים ולחקור תמורות חדשות, אני עדיין לא יודע. יגיע שלב שבו אותן תחפושות ואותם ארונות יאבדו את הברק, אני בטוחה.

לעת עתה, אני רק שמח שאני יכול לתקוע דברים ולראות מה קורה בלי צורך מיד להגיע לאקדח שלי אם יתברר שזה היה הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון. לא אכפת לי מדירוגים וביטול נעילה: אני רק רוצה להמשיך כשאני טועה. 47 אולי לא יסכים, אבל למרות שאני הוא, הוא לא אני.

הפרק הראשון של Hitman יצא מחר עבור Windows. הביקורת שלנו היאכָּאן.