העניין עלUndertaleהוא, אני לא בטוח שיש לי עוד הרבה מילים להגיד על זה. למה אני בוחר לכתוב יותר אז, אני שומע אותך שואל? ובכן, אתה שומע אותי עונה, זה השפיע עליי בצורה מאוד עמוקה בתקופה בחיי שבה הרגשתי מאוד מדוכא ומאוד מושפע. להיות אימו ענק עלUndertaleזה המקום שבו מצאתי את ההתחלה שלי בעיתונות משחקים. מאז זה תקוע במוחי.

הפסקול של Undertale הוא אחד מפסקול המשחק היחידים שאני באמת מאזין להם באופן קבוע, ויש לכך סיבה. לא רק טובי פוקס הוא מלחין מוכשר, אלא שהמוזיקה מעוגנת לכמה מרגעי משחקי הווידאו היותר רגשיים שחוויתי. השיר Finale עדיין עושה לי קצת בלגן דומע בכל פעם שאני יושב ומאזין לו, ועצםסטירה ואני לא יכול להפסיק להרים את הראש מצד לצד. אני מקשיב לו עכשיו, בזמן שאני מקליד את זה, בשחזור.

היה לי קצת מזל בהצגה הראשונה שלי. שיחקתי את זה עם חבר שכבר עבר את כל העניין, אז לא קיבלתי את החוויה של הרג בטעות [מוכן כדי שתוכל לחוות את החוויה הזו] ושצמח הממזרי הזה פלוווי האשם בי על שעשיתי דבר רע. אבל זה כן אומר שהיה לי את ההיגיון הטוב לדאוג לסאנס, פפירוס, מטאטון וכל החברים החדשים האחרים שלי, הכל עד הסוף.

אם שיחקת גם ב- Undertale אתה יודע שאם אתה מגיע לסוף המשחק, אתה נתקל בקונפליקט מוסרי לגבי לעבור את הכל שוב לסוף אחר. אתה מכריח את כל הדמויות של המשחק גם לעבור את אותו צער. מבחינה לוגית, זה לא משנה: הדמויות אינן אמיתיות, המשחק הוא רק 1 ו-0 מסודרים באופן שהם מייצרים את התמונה של רובוט רוצח רוקד מדהים. אבל אני עדיין לא יכול לסבול את המחשבה על שידור חוזר של Undertale, כי אני כנראה תינוק גדול. ובגלל שה-RPG הקטן והחכם של טובי פוקס ריגש אותי.