האם שיחקת?הוא זרם אינסופי של רטרוספקטיבות משחק. אחד ביום, בכל יום בשנה, אולי לכל הזמנים.

קצת מילה גסה בחלקים של קהילת משחקי התפקידים, בהתחשב בכך שהיא מסמנת את תחילתה של הסחף המתמשך של סדרות נערצות לכל אלימות כל הזמן, והובילה ישירות לנשורתהסטייה השנויה במחלוקת של נתיב ה-cRPG הקודם שלה. אלוהים אדירים, השכחה הייתה מרגשת באותה תקופה. כנראה הכי נרגש שאי פעם הייתי RPG לפני ששיחקתי בו.

העצים האלה! הסוסים! ה-NPC האלה שהלכו לעבודה וחזרו הביתה! עבדתי אז במשרד מגזינים, והדבר הראשון שעמיתיי ואני עשינו כל בוקר במשך שבועיים היה להחליף סיפורים על הרפתקאותינו בסירודייל. משחקי השמירה שלנו ציינו מאות שעות משחק. איך יכול להיות שכל כך הרבה מאיתנו מגחכים על זה עכשיו?

"Fallout 3", משחק שלא חשבתי עליו במיוחד, הוא התשובה החשובה ביותר לשאלה הזו, אבל אני מניח שזה גם בגלל שהזיכרונות שלנו של מפגשים או השלכות בלתי צפויות דעכו, והתחלפו ברוגז על משחק הקול הנורא, על פני הפודינג, מיני-משחק של שיחה מתנשאת, הבאגים, התנהגויות הלולאות - ותחושה זוחלת ש-Oblivion שיבשה באופן מסיבי את מהלך משחקי התפקידים, שה- העידן האהוב של Black Isle באמת נגמר עכשיו, כשהאקשן הגדול הרוויח יותר כסף ממה שהז'אנר אי פעם עשה קודם לכן.

בדיוק כמו שר הטבעות הפך את סרטי הפנטזיה למיינסטרים מסיביים, Oblivion - בסיוע ועזרה של השנה הבאהMass Effect- עשה משחקי RPG למשהו שכולם רצו לשחק, ושולם על כך מחיר. אני חושב, אולי, שאני/אנחנו צריכים לזכור את זה קצת יותר בחיבה ממה שאנחנו אולי זוכרים, בכל זאת.