האם שיחקת? הוא זרם אינסופי של רטרוספקטיבות משחק. אחד ביום, כל יום, אולי לכל הזמן.

אתה תינוק שמנמן, שנשלח משמים לכדור הארץ כדי... אני לא יודע... להחזיק עובדים ולהכריח אותם לקפוץ למכונות תעשייתיות גדולות שחיקה? זה בהחלט איך שיחקתי את משיח. אולי היה בזה יותר מאשר להתגנב מאחורי אנשים, לצלול לתוך הנשמה שלהם ואז לגרום להם לעשות נפילה קטלנית, אבל לא יכולתי להגיד לך מה.

כשאני חושב על משחקים שממש התרגשתי לשחק בהם עד שבאמת שיחקתי בהם, משיח נמצא ממש קרוב לראש הרשימה. היה משהו מושך ברעיון לשחק מלאך ולגרום להרס על ידי קפיצה מאדם אחד למשנהו, ומכריח אותם לעשות את מה שאתה רוצה.

משיח הוא לא המשחק הזה. או ליתר דיוק, זה חלק קטן מאוד מהמשחק, והשאר הוא תערובת מוזרה של התגנבות ופלטפורמה תלת מימדית מביכה. זה משחק שכל כך משליך או משבית את התכונה הכי טובה שלו - Hitman with an angel - שאני מתעצבן רק מלחשוב על זה. אבל אם אני באמת רוצה לאבד את המפתה שלי, אני רק צריך לחשוב על הכנפיים הקטנטנות של הדמות הראשית.

לרמות יש הרבה אנכיות ויש לך כנפיים קטנות. אתה יכול לנפנף בכנפיים האלה כדי לעוף, אבל רק לפרקי זמן קצרים לפני שאתה מותש, ואתה לא כל כך עף כמו לטוס למעלה ולמטה באוויר כמו פקק בשלולית. ביליתי יותר זמן בניסיון למצוא מקום לנוח כשעפתי דרך צינורות ופתחי אוורור מכוערים מאשר ברשותי אנשים. זה משחק שבו אתה נאלץ לשחק כסוג של אויב מעופף מעצבן וזעיר שכולם שונאים.

משיח הוא לא המשחק הגרוע ביותר ששיחקתי אי פעם, לא בטווח ארוך, אבל הוא אחד הבודדים שעדיין גורמים לי להצליב.