האם שיחקת?הוא זרם אינסופי של רטרוספקטיבות משחק. אחד ביום, בכל יום בשנה, אולי לכל הזמנים.

אני אוהב משחקים שמנסים להכניס את הרעיון של אופי לתוך מעשה המשחק.Mass Effect 2,המלכים הצלבנים השני, Shadow of Mordor, כל אלה הם משחקים אשר רואים בדמויות לא רק סוכנים להנעת הסיפור קדימה, אלא כבסיסי להצלחה המכנית של המשחקים המדוברים.יד הגורל[אתר רשמי] היא דוגמה נוספת לכך, ומה שמעניין בה במיוחד הוא שהכל מתמקד רקאֶחָדאוֹפִי.

יד הגורלהוא שילוב הגון ברובו של לחימה בסגנון CRPG, RPG ו-Arkham Asylum, שבו אתה משחק בתור הרפתקן שסיפורו מסופר באמצעות משחק קלפים דמוי טארוט. אבל המקום שבו Hand of Fate חורג משאר CRPGs הוא שהיריב שלך הוא נוכחות פיזית בעולם המשחק, ונוכחות יוצאת דופן בכך.

הדילר מתזמר את המשחק שאתה משחק, פורס את הקלפים בהנפות סתמיות של פרק כף היד שלו, מציע לך בחירות אילו קלפים אתה רוצה לשלוף מהחפיסה, ומעיר על המשחק ככל שהוא מתקדם. אני רוצה לקרוא לו נבל, אבל חלק מהשמחה של יד הגורל הוא האופי הבלתי ניתן לבירור של היריב שלך. מה ההימור שלו במשחק? האם הוא מנסה לעזור או להפריע לך באופן פעיל? או שמא הוא פשוט צופה אדיש, ​​הפורש את הקלפים כגזירות גורל?

כך או כך, הקול שלו כמו ה-Jeremy-Irons והטון האדיר והמתנשא בהחלט גורמים לו להיראות כמו אנטגוניסט, והאופן שבו הוא מגיב בפירוט יוצא דופן לכל מהלך של המשחק מחדיר לו תחושת חיים מוזרה. זה יותר מפצה על כמה מהמרכיבים החלשים יותר של Hand of Fate, במיוחד הקרב עם Arkham-lite. המשך בעבודות המבטיח סוחר מפורט עוד יותר, וקרב טקטי רחב יותר.