בתקופה שבה לוקאס-ארטס לעג בעליזות על חיבתה של המפתחת היריבה סיירה להעניש שחקנים עם הגבלות משחק שאפשר להפעיל בכף-יד, נראה היה שסיירה עצמם מתכוונים להכפיל את עצמו. בגבריאל נייט: חטאי האבות, לא רק שהגיבור הטיפוסי יכול לסבול ממגוון גורלות מבעיתים אם אתה כל כך עושה כף רגל לא בסדר, אלא שיש נקודה שבה אתה יכול לנעול רך את המשחק כולו על ידי אי קליטת קליטת פיספוס.סולם נחש בודדמזירת פשע עמוסה - ואפילו לא תדע שעשית משהו לא בסדר במשך כמה ימים במשחק. אני לא בטוח ב-100% שזו לא הייתה שגגה מצד המפתחים, אבל יחד עם זאת, זה בדיוק סוג החרא שסיירה אהבה לעשות.

למרות מעשי האכזריות המזדמנים הללו, הכניסה המכוננת הזו לסדרת גבריאל נייט הייתה אחד המשחקים הראשונים למבוגרים שהתאהבתי בהם כילד, ונשארה תקן הזהב שלי להרפתקאות טובות של הצבע והקליק עד היום. יש לו כל כך הרבה תכונות יוצאות דופן: עלילת המסתורין-האימה-מותחן האפלה שלו; התפאורה המעוררת שלו בניו אורלינס המוקדמת של שנות ה-90; פסקול ה-MIDI הרודף שלו, שתוכלו לבדוק בעצמכם למטה:

ראוי להדגיש גם את ליהוק הקול הפנומנלי. את ארבעת המובילים מגלמים לא פחות מטים קארי, מארק המיל, מייקל דורן ולאה רמיני; והדמויות שהם מגלמים מרשימות לא פחות. בפרט, הדאוטרגוניסטית, גרייס, זכורה כעת כדוגמה מוקדמת לדמויות נשיות מעוגלות היטב במשחקי וידאו.

גרייס הייתה חריפה, נאמנה, צנועה, אמיצה, ובקלות הדמות האינטליגנטית ביותר, ללא כל המאפיינים הרגילים של חנון מוגזם או יהירות. למרות שהיא הפכה בהכרח לעניין האהבה של גבריאל בהמשך הסדרה, זה אף פעם לא היה על חשבון עצמאותה. אתה לא מקבל את ההרגשה שהיא פרס מובטח שיינתן לגבריאל כשהוא הופך להיות מספיק טוב ביצירת גיבורים, מכיוון שהיא נותנת עדיפות לכבוד העצמי והטוב הגדול יותר על פני כל מה שיש לאותו ממזר חרמן. למעשה, כמעט שלושה עשורים מאוחר יותר, אני חושב שעדיין אין כל כך הרבה גרייס נאקימורות בסיפורת, ואני שמח שהייתה לי אותה שם כמודל לחיקוי כשגדלתי.