האם שיחקת?הוא זרם אינסופי של רטרוספקטיבות משחק. אחד ביום, כל יום, אולי לכל הזמן.
באופן טבעי, אני אחד מאותם אליטיסטים נודניקיים נוראים לגבי זה בימים אלה. זה לא אומר שלא שיחקתי בזה. זה לא אומר שלא הייתי אובססיבי לגבי זה באותו זמן.
שיחקתי בו בפלייסטיישן בהתחלה, בשביל מה שהוא שווה. ניסיתי את גרסת המחשב מאוחר יותר, אבל פקדים מטורפים עצרו אותי. שיחקתי בו במהלך השנה השנייה שלי באוניברסיטה, וזה לא מוגזם להגיד את זהFinal Fantasy VIIעלה לי תואר ראשון. שיחקתי בו ללא הרף במשך שבועיים, בחדר קופסה קטנטן שבו שמרנו את הפלייסטיישן וטלוויזיה יד שנייה קטנה, בני הבית שלי רותחים שהם לא יכולים לגשת ל-Tekken 3 ול-Premiership Manager בזמן שאיבדתי את עצמי להרפתקאות של Cloud, Tifa, בארט וחב'. זה באמת הרגיש כמו הרפתקה, לא שרשרת של אתגרים - האודיסיאה הגדולה הזו במקום של פלאים וזוועות.
אני מסתכל על זה עכשיו - צילומי מסך או סרטונים, שלא לדבר על מנסה להשמיע את זה - וקשה להבין למה זה הטיל עליי קסם כזה. עיצובי הדמויות שהשיקו אלף סטריאוטיפים, הדיאלוג הפשוט, הפשטני, כבד הטרופיים, הקטעים הרבים האינסופיים -פנטזיה סופיתממנו. אני מניח שאם זה היה חד פעמי, זה עדיין היה זורח בבהירות בזיכרון שלי, אבל המורשת שלו הגדירה משחקים, משחקים וגיימרים בצורה שלא הייתה חיובית באופן אוניברסלי. בזמנו, FFVII הרגיש כמו תמרור לעתיד חדש ומרחיב יותר עבור משחקים בתקציב גדול, אבל אם כבר נראה היה שהוא גורם לצמצום, במיוחד בתחום ה-JRPG.
עם זאת, יותר מכל, אני לא מבין למה אני או מישהו אחר ירצה לשחק בו, מחודש או לא. הקסם שלו, בסוף המאה ה-20, היה להעביר את השחקן למה שהרגיש כמו עולם חדש לגמרי, עם קנה מידה סוחף וטון אפוקליפטי יותר ויותר. ללכת שוב בעולם הזה רק מראה יותר מהמגבלות שלו, מהן יש הרבה מאוד. תן לזה לשקר.
